בקשה למחיקת כתב תביעה בשל אי תשלום אגרה וחוסר סמכות

בפני בקשה למחיקת כתב תביעה מחמת אי תשלום אגרה או מחמת חוסר סמכות עניינית.

אילן סלע, שופט רשם ניתנה היום, ד' טבת תשפ"ב, 08 דצמבר 2021, בהיעדר הצדדים.

...

מכל הטעמים האמורים, המסקנה היא כי התובענה שלפנינו היא תובענה שעיקרה תובענה לסעד הצהרתי קנייני בדבר זהות הבעלים של המניות.

משהגעתי למסקנה זו, הרי שהדיון בנוגע לשאלת הסמכות העניינית מתייתר, בשים לב לטענת המשיבים כי הסמכות מוקנית לבית משפט זה בהתאם לסעד ובהתאם להוראות סעיפים 40(1) ו040(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

בשים לב לכל האמור, הבקשה נדחית.

במהלך הדיון הערתי לתובעים, כי בכתב התביעה המתוקן הוגשה בקשה למתן סעד נוסף שעניינו צו מניעה לרישום הזכויות בנכס, וכי ללא הוכחה לגבי שווי הנכס, אניח כי הוא בגבול הסמכות של בית המשפט.

" יש לציין, כי בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 נקבע בתקנה 100(4), כי בית המשפט רשאי למחוק כתב תביעה מקום בו לא שולמה אגרה מספקת, תוך הזמן שקבע בית המשפט.

לפיכך, משלא שילמו התובעים את האגרה, אף שניתנו להם הזדמנויות רבות לעשות זאת, ואף שבקשות שונות ורבות שהגישו בעיניין זה נדחות, אין עוד מנוס בנסיבות המקרה אלא להורות על מחיקת התביעה מחמת אי תשלום האגרה המתאימה.

בהיעדר תשתית ראייית תומכת, דין הבקשה להדחות על-כן. יפה לעניין זה האמור בע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתיות (1993) בע"מ (6.9.2004): "משלא הונחה תשתית ראייתית לחוסר יכולתם של המשיבים לעמוד בתשלום מלוא האגרה, נקודת המוצא לדיון היא כי המשיבים יוכלו להשלים את סכום האגרה הנידרש ולהמשיך בניהול ההליך. אם ברצונם לקבל פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה, הדרך לנקוט הליך לעניין זה פתוחה בפניהם כקבוע בתקנות האגרות. רק אם לא יעלה בידם של המשיבים לשלם את המחצית השנייה של האגרה, ולא יינתן להם פטור מכך, תימחק תביעתם. ואולם אם כך יהיה, לא יוכלו הם להלין אלא על עצמם על שהגישו תביעה בלי להיות בטוחים די הצורך כי יעמדו בתשלום האגרה עבורה." כך גם הדברים שנאמרו בע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' שימעון קופר (11.4.2013): "כבר נפסק כי בהעדר תשתית עובדתית מספקת לא יוכל בית המשפט להכריע בבקשה לפטור מאגרה (למשל, בר"ם 9439/11 רוטנשטרייך נ' עריית תל-אביב-יפו [פורסם בנבו] (2.1.2012)). ..... להשלמת התמונה יוער כי אי-תשלום אגרה מספקת מהוה עילה למחיקת תובענה על הסף, לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי." אמנם, סילוק תובענה על הסף, בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה, הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר של מה בכך, וכי בדרך-כלל יעדיף בית-המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הדראסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון עינייני בתובענה (ראו ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (9.3.2003); ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו (10.7.1986)).

...

לפיכך, משלא שילמו התובעים את האגרה, אף שניתנו להם הזדמנויות רבות לעשות זאת, ואף שבקשות שונות ורבות שהגישו בעניין זה נדחות, אין עוד מנוס בנסיבות המקרה אלא להורות על מחיקת התביעה מחמת אי תשלום האגרה המתאימה.

בהעדר תשתית ראייית תומכת, דין הבקשה להידחות על-כן. יפה לעניין זה האמור בע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתיות (1993) בע"מ (6.9.2004): "משלא הונחה תשתית ראייתית לחוסר יכולתם של המשיבים לעמוד בתשלום מלוא האגרה, נקודת המוצא לדיון היא כי המשיבים יוכלו להשלים את סכום האגרה הנדרש ולהמשיך בניהול ההליך. אם ברצונם לקבל פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה, הדרך לנקוט הליך לעניין זה פתוחה בפניהם כקבוע בתקנות האגרות. רק אם לא יעלה בידם של המשיבים לשלם את המחצית השנייה של האגרה, ולא יינתן להם פטור מכך, תימחק תביעתם. ואולם אם כך יהיה, לא יוכלו הם להלין אלא על עצמם על שהגישו תביעה בלי להיות בטוחים די הצורך כי יעמדו בתשלום האגרה עבורה." כך גם הדברים שנאמרו בע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' שימעון קופר (11.4.2013): "כבר נפסק כי בהיעדר תשתית עובדתית מספקת לא יוכל בית המשפט להכריע בבקשה לפטור מאגרה (למשל, בר"ם 9439/11 רוטנשטרייך נ' עיריית תל-אביב-יפו [פורסם בנבו] (2.1.2012)). ..... להשלמת התמונה יוער כי אי-תשלום אגרה מספקת מהווה עילה למחיקת תובענה על הסף, לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי." אמנם, סילוק תובענה על הסף, בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה, הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר של מה בכך, וכי בדרך-כלל יעדיף בית-המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה (ראו ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (9.3.2003); ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו (10.7.1986)).

לפיכך, לאור האמור לעיל, בחלוף מעל לשנתיים מתחילת ההליך, אני קובע מורה על מחיקת כתב התביעה בהתאם להוראות תקנה 41 לתקנות סד"א החדשות, ובהתאם לתקנה 2 לתקנות האגרה.

בשל העובדה כי אני מורה על מחיקת ההליך, אינני נדרש להכריע בבקשה לעיכוב ההליך בשל "הליך תלוי ועומד". התובעים ישלמו לנתבעים 1 - 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪, ובנוסף ישלמו לנתבעים 4 – 5 הוצאות משפט בסכום כולל של 2,500 ₪.

אין בסיס לטענת סילוק על הסף מחמת אי כימות ואי תשלום אגרה - עסקינן בתובענה לסעד הצהרתי בדבר בטלות ההסכם ופסק הדין.

סילוק תובענה על הסף – מסגרת נורמאטיבית תקנה 41(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת כי: "בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה: כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה" [הערה: ההדגשות בפסק דין זה אינן במקור – י.ש.].

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי המקרה דנן הוא המקרה החריג המצדיק סילוק על הסף של התובענה בשל העדר עילה, שכן גם אם אצא מתוך נקודת הנחה שכל העובדות שבוברוף טוען להן בכתב התביעה נכונות, עדיין לא יהיה בכך כדי לזכותו בסעד שבקש לביטול פסק הדין.

מעיון בכתב התביעה (פרק ב') עולה כי טענת בוברוף, עליה הוא מבסס את מלוא זכותו לסעדיו, היא כי במישור החוזי, הסכם הפשרה בלתי חוקי ונעדר כל תוקף משפטי, בשל העידר סמכות מצד המדינה לערוך הסדר לגניזת תיק פלילי בתמורה לחילוט כספים וככזה הוא בטל.

לשיטתו, מהות הסכם הפשרה בין הצדדים הוא "הסדר מותנה" ולפיכך, חלים עליו הכללים הקבועים בסימן א'1 לחוק שכותרתו "סגירת תיק בהסדר" והוא המסמיך את התובע לערוך הסדר עם חשוד, אולם לגירסתו, מאחר ובעניינינו המדינה לא קיימה את הדרישות הקבועות באותו חוק לסגירת התיק בהסדר מותנה – קרי, הפרקליטות לא הראתה כי יש די ראיות להעמיד את התובע לדין; הסכם הפשרה נעדר כל הודאה מצד התובע במיוחס לו; אחד מתנאי ההסכם הוא תשלום סכום שהנו פי 529 מהסכום המותר על פי החוק; מדובר בחשד לבצוע עבירות לגביהן לא ניתן להחיל הסדר – אזי, עסקינן בהסדר שנעשה בחוסר סמכות.

...

תמצית טענות התובע בתגובה לבקשה יש לדחות את הבקשה מהנימוקים הבאים: סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים במיוחד, שעה שהתובע לא יוכל להצביע, ולוּ בראשית ראיה, על אינטרס לגיטימי המצדיק את מתן הסעד לו עתר, זאת, ביתר שאת כאשר המבקשת היא המדינה, אשר חלה עליה חובה לנקוט משנה זהירות טרם העלאת טענות במישור הפרוצדורה.

מעבר לנדרש ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, אני סבור כי ממילא בנסיבות העניין קשה לקבל טענה זו לפגמים בכריתת הסכם הפשרה, בעיקר לנוכח העובדה שבזמן אמת, לפני חתימתו ובסמוך לאחר ביצוע הסכם הפשרה, בוברוף לא העלה כלל את הטענה, הגם שניהל דין ודברים בכתב מול המדינה אודות הסכם הפשרה.

לאור המסקנה אליה הגעתי, מתייתר מאליו הצורך לדון ביתר טענות הסף אותן העלתה המדינה.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת והתביעה נמחקת.

ביום 24.10.16 הוריתי על מחיקת התביעה נוכח אי תשלום אגרה מצד התובעים (להלן: פסק הדין).

ביום 18.10.15 הוריתי לתובעים לכמת מחדש את תביעתם או למחוק מתביעתם חלקים שאינם מכומתים, וציינתי שאם לא יתקנו את כתב תביעתם, ויסדירו את עינייני האגרה, הרי שתביעתם תימחק.

בתגובת התובעים לתגובת הנתבעים, חזרו על טיעוניהם והוסיפו כי פסק הדין בהליך המקביל ניתן בחוסר סמכות וערעור שהגישו עודנו מתברר.

בנוסף, טענו כי העדר תגובה של רוב המשיבים מלמד על הסכמתם לביטול פסק הדין, ועל כן ביקשו כי למצער יותר להם לחזור להליך ביחס לכל הנתבעים שלא הגיבו לבקשתם.

בהליך שנוהל לפני, הועלתה ביום 30.9.14 טענה לפיה יש לדחות התביעה על סף בשל תשלום חסר של האגרה, ואילו בהליך המקביל בית המשפט הורה על דחיית התביעה בשל הצוו החוסם וכלל לא עסק בעינייני האגרה.

ככלל התובעים אינם משלמים את האגרות ואינם נושאים בהוצאות שמושתות עליהם, אך לנתבעים כן נגרמות הוצאות רבות בשל ריבוי התביעות והבקשות שהתובעים מגישים.

...

מכאן שגם טענה זו נדחית.

הבקשה נדחית.

על כן אני קובעת, כי כתנאי להגשת כל בקשה נוספת בתיק ישלמו התובעים לנתבעים שהגיבו לבקשה סכום של 1,500 ₪ כל אחד על חשבון הוצאות משפט.

ביום 19.12.2023 הגיש המשיב בקשה למחיקת העירעור בשל אי-הגשתו במועד, וביום 26.12.2023 ניתן פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי (השופט א' דפדי), אשר גם נוסחו יובא להלן במלואו: "לאחר עיון בבקשה למחיקת העירעור עקב הגשתו [באיחור] ובתגובת המערער החלטתי לקבלה.

זאת, שכן סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע כי: "פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי, דינו, לענין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם". יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מחיקת ערעור על ידי רשם מחמת אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת עירבון, הנה "החלטה אחרת", שהסמכות לידון בעירעור עליה נתונה לשופט בית המשפט המחוזי (בע"מ 7910/22 פלוני נ' פלונית (18.12.2022) (להלן: עניין פלוני)), וכי לא מן הנמנע שקביעה זו יפה גם למחיקת ערעור על ידי רשם מחמת איחור בהגשתו.

לפיכך, כך קבע בית המשפט המחוזי, "כל שהותר [למבקש] לעשות (ואף הוטל עליו) הוא לבצע השלמה טכנית של הגשה למזכירות בית המשפט בהתאם להוראות שניתנו בעיניינה של התשובה. אין דבר בהחלטה ממנו ניתן ללמוד כי במקרה בו ערעור הוגש שלא במועד שנקבע לכך בדין, ניתנה ארכה להגשתו (אף מבלי שהתבקשה כזו)". בתוך כך, בית המשפט המחוזי קבע כי העירעור נמחק מחמת חוסר סמכות עניינית, או נדחה לגופו.

בנמקו קביעה זו, ציין השופט א' שטיין כי: "החלטת רשם אשר מורה על מחיקת הליך מחמת אי-הפקדת עירבון במסגרת ערעור, למרות חזותה כהחלטה המסיימת את הטיפול בתיק וסוגרת אותו, היא בגדר 'החלטה אחרת' – זאת, מאחר שעניינה טפל למחלוקת גופה. לזאת אוסיף, כי הפסיקה אשר קבעה כי מחיקת תובענה עקב אי-תשלום אגרה בערכאה הדיונית מהוה 'פסק דין' – איננה נוגעת לענייננו, שהוא מחיקת ערעור, להבדיל ממחיקת תובענה. זאת ועוד: כפי שכבר היזדמן לי להסביר, החלטת רשם המורה על מחיקת ערעור מחמת אי-תשלום אגרה או אי-הפקדת עירבון כנדרש, בנוסף להיותה טפלה למחלוקת גופה, ממילא אינה סוגרת את הליך העירעור אלא מורה על אי-פתיחתו מעקרו – וגם מסיבה זו לא ניתן לראותה כ'פסק דין'" (שם, בפיסקה 2; ההפניות הוסרו – י' כ').

לפיכך, ברמה העקרונית, אין מניעה כי בית המשפט יראה בכתב טענות כבקשה להארכת מועד אף כאשר הדבר לא נתבקש במפורש, מקום בו הדבר נראה לו צודק, ובפרט כאשר עסקינן בבעל דין שאיננו מיוצג על ידי עורך דין.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא קבלת תגובת המשיבה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

הערה לפני סיום: בפסיקה הוכרה האפשרות להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אף שלא קיים "טעם מיוחד" מובהק לעשות כן, מקום בו סיכויי הערעור טובים (ראו, למשל: רע"א 2295/21 סליטה נ' גל מהנדסים אי.אן.ג'י. בע"מ, פסקה 12 (5.10.2021)).

הנה כי כן, מהטעמים דלעיל דין הבקשה להידחות.