בית-המשפט קמא קבע, כי בדומה לעבירות "מסכנות חיים", ניתן להחיל את הכלל גם בעניינינו – שכן, הפרשנות התכליתית והערכים המוגנים העומדים ביסוד העבירה מובילים למסקנה שהפעילות העבריינית בה מבקש החוק להגבלת שימוש להלחם כוללת גם היבטים מסכני חיים.
בית-המשפט קמא קבע, כי הוכח שהמערער היה מודע ליעד הנסיעה הסופי ולכל פרטי הפרטים של "המבצע", הוכח תיכנון קפדני ומדוייק – והכל באופן שאיפשר לבית-המשפט קמא לקבוע מעבר לספק סביר שהמערער 1 תיאם את הגרירה כולה, לרבות התאום עם הרכב הפלסטינאי, ועל כן הרשיע אותו בבצוע עבירות של העברת רכב על-ידי רכב לתיקון בשטחים, נהיגה בקלות ראש, הפרעה לשוטר, ונהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח (ראו בהמשך תמצית קביעותיו של בית-המשפט קמא אשר לעבירה של נהיגה בפסילה לגבי כל האישומים הרלבאנטיים).
בסופו של יום, חרף הנתונים לחומרה המצדיקים העמדת עונשם של המערערים בשליש העליון של המתחמים שנקבעו, אך לאור העובדה שהעונשים המוטלים על המערערים הם תקדימיים, החליט בית-המשפט קמא כי יש למקם את עונשם בחלק העליון של השליש המרכזי של המתחמים שנקבעו, תוך חפיפה חלקית של המאסר על תנאי התלוי כנגד המערער 2 בשל אורכו.
בנקודה זו יש לציין, כי אמנם, חוק הגבלת השמוש נולד מתוך הצורך להרחיב את מעגל אכיפת החוק בתופעות הנילוות לגניבת רכבים – אך נראה, כי הסעיפים נושא דיון זה הוספו בעיקר מתוך ראייה של שמירה על ביטחון הציבור.
עיון כולל בממצאים שנקבעו על-ידי בית-המשפט קמא מעלה, כי המערערים (ובמיוחד המערער 1) פעלו בשיטת ביצוע דומה (ועל כן, בית-המשפט קמא אף קבע, שניתן להשתמש בכללים של "עדות שיטה" ו"מעשים דומים", אם כי נוכח התשתית הראייתית שהוכחה, אין בכך צורך ממשי).
...
לסיכום, מצאתי שיש להפחית 6 חודשי מאסר מעונש המאסר בפועל שהושת על המערער 1, כשאין הצדקה לשנות את אופן הפעלת המאסרים על תנאי או רכיב אחר מרכיבי הענישה; אשר למערער 2 – לאחר שלא מצאתי כל שגגה במתחם שנקבע בעניינו, היות שבית-המשפט קמא ממילא הפעיל את המאסר על תנאי בחופף ובמצטבר – הרי שאין מקום להתערבות ערכאת ערעור בעניינו גם בשלב גזר-הדין.
לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת-הדין על כל חלקיו לגבי שני המערערים;
ערעור שהגיש המערער 2 על גזר-הדין – דינו להידחות;
ערעור שהגיש המערער 1 על גזר-הדין יתקבל באופן חלקי, כך שייגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 26 חודשים בגין העבירות נושא תיק זה, ולאחר הפעלת שני המאסרים על תנאי במצטבר (7 חודשים ו – 5 חודשים משני תיקים שונים), כפי שהורה בית-המשפט קמא, ישא הוא עונש מאסר בפועל כולל של 38 חודשים.
עידו דרויאן-גמליאל, שופט
סוף דבר: הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת מרשק-מרום.
