בקשה לחסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין

בבר"ע 30147-09-13 עריית לוד – בן בשט, (ניתן ביום 11.11.2013), היתייחס בית הדין הארצי לשאלת תחולתה של החסינות על פי סעיף 7א' לפקודת הנזיקין, בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה, וכך נקבע: "ככלל, בית הדין לעבודה אינו מוסמך לידון בתביעות שעילתן בפקודת הנזיקין, פרט לעילות הנזיקיות שבסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודה, כמפורט בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. ככל שבאה עילת תביעה נזיקית, כגון בגין הפרת חובה חקוקה, בגדר סמכותו של בית הדין כאמור והתביעה מופנית גם נגד עובד הציבור, יש מקום לבחון את שאלת חסינותו על-פי סעיף 7 לפקודה. כל זאת, ככל שהבקשה ונסיבות הענין עונות על דרישות הדין, ובכפוף לכך שכתב התביעה מלכתחילה מגלה עילת תביעה נזיקית נגד עובד הציבור מושא בקשת החסינות. לגבי עילות תביעה שאינן נזיקיות, המקימות חבות אישית, בין מכוח הוראת דין מפורשת ובין מכוח פסיקה, במקרים אלו אין תחולה ישירה לסעיף 7 לפקודת הנזיקין לענין חסינות עובד ציבור". באשר להקף הבקורת השיפוטית בבקשות חסינות כבעניינינו, ובשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה, קבע בית המשפט העליון ברע"א 775/11 פלקסר נ' משטרת ישראל (11.8.14 – להלן: "פרשת פלקסר"), כי אכן קיים הבדל מסוים בין האופן שבו תוכרז חסינות של "עובד מדינה" לעומת זה של "עובד ציבור", אולם אין הבדל משמעותי ביחס לשאלת שמיעת הראיות כאשר המדובר בהודעת חסינות, וביחס לכך, נקבעו הדברים הבאים: "... קיימים הבדלים מסוימים במנגנון ובסדרי הדין שנקבעו לצורך הכרה בחסינותם של עובדי המדינה לעומת אלה שנקבעו לגבי עובדי רשות ציבורית. "רשות ציבורית" הוגדרה בס' 7 לפקודה כ"רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת", וההבדל המרכזי בעניינינו בין עובדי רשות ציבורית לעובדי המדינה הוא בכך שההכרה בחסינותו של עובד רשות ציבורית מצריכה החלטה של בית המשפט במסגרת בקשה שאותה רשאים להגיש הרשות הציבורית או העובד (סעיף 7ג(א)-7ג(ב) לפקודה).

...

אין בידי לקבל טענה זו. המועצה התייחסה באופן ענייני וממצה לטענות הנתבע ובפרט לשתי תכתובות הדואר האמורות.

אין בידי לקבל טענה זו, וזאת בין היתר, מן הטעם שהתובעת הגישה תצהיר התומך בתשובתה מיום 27.2.18.

סיכום: לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

בקשת הארכה ובקשת החסינות ביום 25.1.16 הגיש הנתבע 2, המוסד לבטוח לאומי, בקשת ארכה להגשת בקשה להורות כי מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן את הבקשה עצמה.

סעיף זה קובע כי: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור." סעיף 7ג(א) לפקודה קובע כי: "הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש ...כי בית המשפט יקבע כי מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה". סעיף 7ג(ב) לפקודה מוסיף וקובע, כי אם קבע בית המשפט כי היתקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תדחה התובענה נגד עובד הציבור וייראו את התביעה כאילו הוגשה נגד הרשות הציבורית.

...

מסקנה זו נתמכת בעובדה שאף בפניותיו של התובע לביטול צו העיקול מיום 17.3.14 ומיום 25.3.14, לא פנה התובע למנוח באופן אישי, אלא פניותיו היו ממוענות למוסד לביטוח לאומי.

לפיכך, אני קובעת כי אין בפני בית המשפט ראיה עליה ניתן לבסס את המסקנה כי המנוח התנהג "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק" או "בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". גם אם נכונה טענת התובע כי לא היה מקום למשלוח צו העיקול, אשר נשלח תוך הפרת צו שיפוטי, הרי לא ניתן לקבוע כי המנוח פעל בזדון או מתוך אדישות לנזקו של התובע.

לאור האמור, אני מקבלת את בקשת החסינות ומורה על דחיית התביעה כנגד עובד הציבור, מר משה קופפר ז"ל, וכפועל יוצא על דחיית התביעה כנגד אלמנתו ויורשתו, הגב' יפה קופפר.

בקשת החסינות בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה הערייה בקשה להורות כי מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין.

כפי שהודגש בפרשת פלקסר, שקל המחוקק בגדר שיקוליו גם את הסיכון מפני הרתעה בחסר, ועל כן קבע כאמור סייג לחסינות שלפיו החסינות לא תחול בנסיבות שבהן עשה עובד הציבור את המעשה "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". כמו כן, במקביל להוראת החסינות הדיונית הקבועה בסעיף 7א לפקודת הנזיקין, נקבעה בסעיף 7ו לפקודת הנזיקין הוראה המאפשרת למדינה או לרשות הציבורית, לפי העניין, לתבוע מאת העובד דמי שיפוי בגין העוולה שביצע, וזאת גם ככל שהרשות מצאה לנכון לקבוע כי ראוי להעניק לעובד הציבור חסינות ביחסים שבינו לבין הניזוק.

נוסחו של סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין לאחר תיקון 10 ותכליותיו, האיזון שנקבע בהוראותיו לעניין הקף החסינות, לצד ההיסטוריה החקיקתית המצביעה על התמורה שבתפיסת המחוקק באשר להקף אחריות עובד הציבור לעולות שבוצעו על ידו, מלמדים על הפרשנות המסייגת והמצמצמת שיש ליתן לסייגים שנקבעו לחסינות ולהיקף אחריות עובד הציבור כלפי הניזוק.

...

מר דאר הצהיר כי "למיטב ידיעתי, המעשים המיוחסים לנתבעת 1 בכתב התביעה, ככל שנעשו, הינם מעשים שנעשים על ידי עובדי האגף, במסגרת פעילותם השוטפת, והכל תוך כדי מילוי תפקידיהם השלטוניים ובהתאם לנסיבות המצבים איתם הם נדרשים להתמודד והכרוכים בקבלת קהל. על פי הידע העומד ברשותי אודות אירועי המקרה, ועל פי חוות הדעת המשפטית שקיבלתי, אני סבור כי מתקיימים תנאי החסינות הנדרשים לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין" (סעיפים 3-4).

סיכום לאור האמור אני מקבלת את בקשת החסינות ומורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 1.

התובעים ישלמו לנתבעות את הוצאות בקשה זו בסכום של 2,500 ₪.

טענות הצדדים והמסגרת המשפטית המבקש טוען לחסינות סטטוטורית כנגד עובד ציבור על פי סעיף 7 לפקודת הנזיקין בגין מעשים שעשה במסגרת תפקידו השלטוני ברשות ציבורית, לדחיית התביעה כנגדו וכניסת המועצה תחתיו.

בהתאם לסעיף 7 א (א) לפקודת הנזיקין, לא תוכר חסינות לעובד ציבור מקום בו המעשה היה מכוון כדי להסב נזק או שנעשה באדישות או חוסר אכפתיות לאפשרות גרימתו.

...

בנוסף, טען המשיב כי הוא לא טען את טיעוניו המשפטיים בתביעתו מכוח פקודת הנזיקין ואין מקום לקבל את טענות המבקש בבקשתו להעניק לו "חסינות" ציבורית (סע' 20 לתגובת המשיב) אינני מקבלת טענה זו. ראו לעניין זה ברע"א (ת"א) 26071-11-11 מדינת ישראל היועץ המשפטי לממשלה נ' אהוד אולמרט: "בשולי סעיף זה נתתי דעתי לטענת ב"כ המשיב, שלפיה החסינות לא תינתן לעובד הציבור, שעה שנתבע בגין לשון הרע, אך אין בידי לקבל טענתו. די בכך, שאין בסעיף 7א לפקודה כל הגבלה על עילות התביעה החוסות בצילו, ולו בעקיפין, כדי לדחות את הטענה. זאת ועוד, מקובלים עלי בהקשר זה גם הטעמים שהובאו במאמרן של קלהורה וברדנשטיין (שם עמוד 345), מדוע יש להחיל את החסינות גם על תביעות לשון הרע, וכמות שנקבע במספר פסקי דין בעניין שהכירו בחסינות מפני תביעות לשון הרע (פס"ד הולנדר)." לפיכך, יש להחיל חסינות עובד ציבור גם על תביעות לשון הרע.

לאור האמור במכתב, והגם שטרם נעשה מבחן עובדתי לנכונות טענות מי מבין הצדדים, אני סבורה כי מדובר בפעולה של עובד ציבור תוך כדי מילוי תפקידו השילטוני.

מעבר לכל, כאמור הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה כי "מכתב זה נכתב על ידי הנתבע מתוקף תפקידו אצל נתבעת 2 ובשמה לבקשת העמותה". עוד טענה הנתבעת 2 בכתב ההגנה (בסעיף 36): "היות שהנתבעת מייצגת את היישובים והקהילות בשומרון, הייתה זו חובתו של הנתבע להוציא את מכתב ובכלל זה מתוקף חובתו הבסיסית ליידע" לפיכך, אני סבורה כי יש לראות את המכתב כנכתב תוך מילוי תפקידו השלטוני של המבקש.

על כן אני סבורה כי בענייננו יש לקבוע כי חל סעיף 7א. לפקודת הנזיקין.

בקשת החסינות ביום 23.3.15 הגישו הנתבעת 1, עירית ירושלים (להלן: "העיריה") בקשה להורות כי מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין.

סעיף זה קובע כי: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור." סעיף 7ג(א) לפקודה קובע כי: "הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש ...כי בית המשפט יקבע כי מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה.

...

אין בפני בית המשפט ראיה עליה ניתן לבסס את המסקנה כי הנתבעים התנהגו "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק" או "בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". גם אם נכונה טענת התובע כי לא הה מקום לפיזור הרעל ברחובות השכונה, אין הדבר מעיד בהכרח על אדישות מצד הנתבע 3 לנזקם של התובעים, ובשלב זה לא ניתן לקבוע כי הנתבעים פעלו בזדון או מתוך אדישות לנזקם של התובעים.

לאור האמור אני מקבלת את בקשת החסינות ומורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3.