בכתב התביעה נטען כי התאונה אירעה למבקשת במסגרת פרטית, בעת שביציאתה מהחניון של קניון רמת- אביב, היא האטה לפני מחסום החניון וכאשר פתחה את דלת רכבה על מנת להכניס את כרטיס החניה למכונה, הרכב החל להדרדר בפתאומיות מאחר והיא לא הרימה את מעצור היד, דלת הרכב שנחבטה בעמדת התשלום ניסגרה על צדו השמאלי של גופה בעוצמה רבה והמבקשת נפגעה קשות.
נוכח פגיעותיה של המבקשת בתחום האורתופדי, מינה בית משפט קמא את ד"ר לוטן לצורך הערכת נכותה של המבקשת בתחום זה. המומחה קבע את נכויותיה הזמניות של המבקשת וקבע כי לא נותרה נכות צמיתה בתחום זה.
לאחר קבלת חוות הדעת, ניתנה ביום 18.2.20 החלטת בית משפט קמא המורה על הגשת תחשיבי נזק.
ביום 3.6.20 הוגשה הודעת הבהרה ובקשה נוספת מטעם המבקשת, במסגרתה נתבקשה תגובה והחלטה בסוגיות שלא נבחנו ובכללן בבקשה לקבל העתק מדו"ח החקירה מטעם המשיבה שהוצג בפני בית משפט קמא בעת הדיון, שעה שהמבקשת כבר העידה והציגה גירסתה באשר לנסיבות התאונה והנזק, כך שאין עוד סיבה, שלא לחשפו; בבקשה לקיים קדם משפט בו ייחקר החוקר על הדו"ח טרם הגשת ראיות המבקשת ובבקשה לקבל הוראות לגבי הצורך להגיש תצהיר מטעם המבקשת, שעה שכבר העידה ונחקרה.
ביום 4.6.20 ניתנה החלטה לפיה ביחס לשתי הבקשות הראשונות ממתינים לתגובת המשיבה וכי ביחס לבקשה השלישית נקבע כי : "התיק קבוע להוכחות ולתובעת גרסה הן לעניין הארוע והן לעניין הנזק. בעדות שניתנה בדיון, ההתייחסות לנושא הנזק הייתה מועטה. לו התובעת סבורה שדי באמור לעניין כל הסוגיות בתיק זה, תודיע לבית המשפט בתוך 14 יום, כי אין ברצונה להוסיף על האמור בדיון. ואז האמור ייחשב כעדות ראשית והתובעת תהיה פטורה מלהגיש תצהיר עדות ראשית. במקרה זה, הנתבעת תיחקור את התובעת במהלך ההוכחות, בחקירה נגדית. במקרה אחר, יוגש תצהיר עדות ראשית כאמור בהחלטה.".
ביום 10.6.20, הוגשה תגובת המשיבה, בה היתנגדה לחשיפת דו"ח החקירה טרם פרשת התביעה, כיוון שהחשיפה עלולה לפגוע ולסכל את הגנתה ובכלל זה, לאפשר למבקשת ועדיה להתכונן מראש לחקירתם הנגדית ולתאם גרסאות לממצאים העולים מדו"ח החקירה.
החלטת בית המשפט קמא:
בית משפט קמא כאמור דחה את בקשתה של המבקשת לעיין בדו"ח החקירה וזאת ממספר נימוקים:
המשיבה לא טענה כי הדו"ח חסוי, אלא הפניתה להילכת סויסה ודרשה את גילוי הדו"ח רק לאחר תום עדות המבקשת.
...
מכאן שאין בידי לקבוע שמעצם חקירתה של המבקשת נפגעו זכויותיה.
משהגעתי למסקנה זו כי הלכת סוויסה חלה בעניינינו, הרי שבהתאם לעניין ברנשטיין, אליו ביקשה המשיבה להפנות, אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטה זו של בית משפט קמא וזאת מכוח סעיף 1(10) לצו בתי המשפט:
"החלטות שניתנו בהתאם לאמור בהלכת סוויסה מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. אף אם יש בהן כדי לפגוע פגיעה מסוימת בזכויות מי מן הצדדים, מדובר בהחלטה דיונית הדורשת היכרות מעמיקה עם מכלול העניינים שבתיק, כך שמעיקרא – כפי שצוין בעניין סוויסה עצמו – תמעט ערכאת הערעור מלהתערב בה. כהמשך לכך, חוסם צו בתי המשפט מתן רשות ערעור על החלטה זו בעיצומו של המשפט. ככל שההחלטה מתמצית בדחיית גילוי המסמך או העיון בו, לא תינתן רשות ערעור על סמך הוראת סעיף 1(10) לצו; ככל שההחלטה משפיעה גם על סדר המסגרת של הבאת הראיות, לא תינתן הרשות על סמך הוראת סעיף 1(6) לצו."
חרף האמור לעיל, ראיתי להוסיף כי נכון הוא לבית משפט, בבואו לדון בשאלה אם לדחות גילויים של תוצרי חקירה לשלב מאוחר יותר, כי יעיין במסמכים אלו עם הגשת הראיות ואזי יוכל להפעיל את שיקול דעתו כפי ההלכה בעניין סוויסה:
"במקרה מתאים רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב-התביעה לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת;
סוף דבר
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
