בית משפט השלום בירושלים
ת"א 47361-01-20 זאהדה נ' מדינת ישראל
בפני
כבוד השופטת הבכירה מרים קסלסי
תובע
ג'דיר זאהדה
באמצעות עו"ד יהונתן פידלס
נתבעת
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים
פסק דין
למעשה התובע מבקש שיוצהר כי הוא "דייר נגזר" וכי חלות עליו הגנות הקבועות בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972, כשהמטרה היא שהמדינה תיקח חסות על הנכס ותתחזק אותו בהתאם לחובותיו של ה"משכיר", התובע עצמו חסר אמצעים והדירה בת ה-80 שנה נימצאת במצב ירוד.
נטען כי תביעתו הוגשה בשיהוי רב - עשרים שנים לאחר מות אמו, כי עדותו אינה מהימנה, נוכח הסתירות השונות שנמצאו בחקירתו, בעיקר בנוגע לתאריכים.
ההיתנגדות שהובעה לראשונה בפתח מועד ההוכחות ולא במועד הקדם המסכם לאחר שהוגשו כל הראיות, נדחתה על ידי (פרו' מיום 13.2.23 עמ' 2 ש' 31-37).
מתוכו, נוכח היתנגדות המדינה, הוצאו תמונות וסרטון וידאו (עמ' 38-50), שלגביהם לא ביקש ולא קיבל רשות להציגם.
היעלה על הדעת שבמהלך ההליך המשפטי שלפניי התובע שמבקש שיוכרז עליו דייר מוגן עבר להתגורר בנכס אחר, במס' 35? אני סבורה שלא ולכן אני מאמינה לתובע שהמספר שונה לאחרונה על ידי העיריה (פרו' עמ' 4 ש'18 ו-30, מכל מקום, לו סברה המדינה שיש ממש בטענתה, והמציאות תומכת בכך, מן הסתם הייתה באה בפניי ראיה כזו.
...
בהתאם לראיות שהוצגו בפניי אני קובעת כי התובע עמד בנטל הראיה המוטל עליו הן בנוגע למגוריו עם אמו, והן בנוגע להעדר דירת מגורים אחרת.
אציין בהקשר זה שחוק הגנת הדייר קובע כתנאי להכרה כדייר נגזר, העדר דירה אחרת למגורים, במועד פטירת האם בשנת 2000 ולא בכל מועד מאוחר לו.
האם הבעלים "נפקד"?
אף אני סבורה כמו ב"כ התובע, שלצורך מתן סעד הצהרתי בדבר מעמדו של התובע, איני צריכה להכריע בשאלת מעמדו של הבעלים, וזאת משום שמעמדו של התובע בהתאם לחוק הגנת הדייר הוקנה לו בעת פטירת אמו בשנת 2000, מכוח דיירות מוגנת שלה, והוא אינו תלוי בזהות הבעלים, שיכולים להתחלף במכר או מעצם הוראות החוק (חוק האפו"כ או חוק נכסי נפקדים).
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו התובע הוא "דייר מוגן", ואוסיף ואדייק – "דייר נגזר", כמשמעות חוק הגנת הדייר תשכ"ח-1968.