הנאשם הגיש בקשה במסגרתה טען כי היה פסול מיום 3/5/11 בתיק אחר, פסילה שהסתיימה ביום 3/12/13 , כך שמבוקש לחשב את הפסילה בתיק זה מיום 3/12/13 ולמשך 24 חודשים.
אין מדובר בתיקון טעות שנפלה בגזר הדין ומדובר בעיניין מינהלי ולכן, כך נקבע: "פרשנותו הישׂוּמית של גזר הדין מעת הינתנוֹ נתונה לרשות הרלבנטית אשר אמוּנה על ביצועו, ואינה מונחת עוד לפִתחו של בית המשפט. ודוק: אי-הפקדת הרישיון במזכירות בית המשפט היא ארוע או מחדל חדש, שמועדוֹ הוא לאחר מתן גזר הדין, וכפועל יוצא ממנו – ולא מיגזר הדין – נוצרה המחלוקת בנושא חישוב מניין ימי הפסילה. משעה שבית המשפט קם מכיסאו, "נתונה פרשנותו של גזר הדין לגורמים האמונים על ביצועו, והם רשאים להתייעץ עם הגורמים המקצועיים הרלוואנטיים" (רע"ב 4017/08 אליהו נ' שרות בתי הסוהר [פורסם בנבו] (9.9.2008) (להלן: עניין אליהו))".
פסק דין מאוחר יותר של בית המשפט העליון, חזר על אותה קביעה לעניין חישוב מניין הפסילה : "בעיניין ג'אבר, התקבלה עמדת המדינה ולפיה בקשה לחישוב מניין ימי פסילת רישיון נהיגה תהא בסמכותה של רשות הרשוי. בתוך כך, נדחו מסלולים אחרים להגשת בקשות כגון דא: הגשת בקשה למותב אשר גזר את הדין והטיל על המבקש את עונש הפסילה; או פתיחת הליך חדש המנותק מן ההליך הפלילי, בין אם בדרך של בקשה למתן סעד הצהרתי בהליך אזרחי, בין אם בדרך של בקשה שתדון בפני בית משפט לתעבורה (ראו בטענות המדינה בפיסקה 8 לפסק הדין)" (ע"פ 7323/19 אחמד אבו שריפה נגד מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים).
...
העובדה כי המבקש היה נוכח בעת מתן גזר הדין וידע על מתן גזר הדין ומאז ועד שנה זו, כ-9 שנים, לא נעשה דבר, מהווה שיהוי מצדו של המבקש, שבסופו של דבר פגע במבקש עצמו, שכיום אינו יכול לברר האם נערך לו שימוע במסגרתו הופקד הרישיון.
אם כך, דין בקשה נוספת זו להידחות עקב חוסר סמכות.
