בקשה לחילוט ערבות בנקאית בגין הפרת הסכם זיכיון

על הרשת היה להעמיד הזכיינית על מלוא העובדות שתוארו כעת לפני חתימת הסכם הזיכיון שכן הסכמת המשכירה למחול על הפרת ההסכם השכירות באופן יסודי והסתפקות בשכר דירה מופחת, הייתה מותנית בעמידה בתנאים נוספים שטרם מולאו במועד חתימת הסכם הזכיינות, כגון הכפלת סכום הערבות הבנקאית ביחס לגובה הערבות שהעמיד הזכיין הקודם (ראו המכתבים ששולח עו"ד פיטוסי מטעם המשכירה לרשת החל מיום 5.1.17 המתעדים מו"מ שכבר החל להסדרת ההפרה היסודית של הסכם השכירות).

בנוסף, זו ידעה היטב שהזכיין הקודם העמיד ערבות בנקאית בסך של כחמישים אלף ₪ וכי עקב הפרת ההסכם באופן יסודי המשכירה דרשה עוד לפני יום 5.1.17 להעמיד ערבות בנקאית בגובה כפול (ראו נספח 4 לתצהיר עו"ד פיטוסי).

בשונה מדברי מר סיבוני שניסה לטעון שהזכיין הקודם העמיד ערבות בנקאית בסך של כמאה אלף ₪ ללא ראיות לכך, ובנגוד לנוסח הסדר החוב שמציין שחולט מהזכיין הקודם סך של 45,000 ₪ בלבד, דוקא העד מטעם הרשת, מר בצון העיד בעמוד 128 בשורה 16 כי הזכיין הקודם העמיד ערבות בנקאית בסביבות 30,000 ₪.

הבקשה לחייב הרשת בפצוי בסך של 100,000 ש"ח ביחס לטענת הזכיינית לחיוב הרשת בסך של 100,000 ₪ בגין הפרת הסכם הזיכיון, הרי שדין טענה זו להדחות.

...

סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה, והתביעה שכנגד נדחית.

התביעה כנגד הרשת מתקבלת באופן חלקי, כך שבימ"ש קובע שההסכם בוטל כדין ומחייב הרשת לשלם לזכיינית הסך של 105,600 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התובענה ועד מועד התשלום בפועל, מהם 10,000 ₪ ביחד ולחוד עם המשכירה.

התביעה נגד עו"ד עובדיה נדחית, ובהתאם בימ"ש מחייב את הזכיינית לשלם לעו"ד עובדיה שכ"ט ב"כ בסך של 12,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

נגד מקבלי ההודעה : משה דדון ואח' – ניתן פסק דין ביום 22.11.16 פסק דין לפני בימ"ש תביעה על סך של 1,575,185 ₪ שהגישה התובעת, משכירת נכס מקרקעין הידוע כיחידה 326 ב"גרנד קניון באר שבע", נגד נתבעת 1 ששכרה ממנה הנכס ונתבעת 2, זכיינית של נתבעת 1, בגין הפרת הסכם השכירות.

התובעת טענה כי לאחר מכן הנתבעת חתמה על הסכם זכיינות עם נתבעת 2 מבלי לבצע "הבדיקות נידרשות בנסיבות העניין, כמו גם מבלי לקבל ערבויות אישיות וכיו"ב". עוד נטען, תוך הפנייה לנספחים ו' ו – ז' לתצהיר גב' ויצמן כי למרות שהנתבעת קיבלה המושכר ביום 9.1.13, "במשך חודשים לא פעלה לקראת פתיחתו במועד הקבוע בהסכם, הוא מועד פתיחת הקניון לקהל הרחב (מאי 2013) וזאת למרות פניות חוזרות ונישנות של התובעת בעיניין". לאחר פתיחת המושכר, הנתבעת לא שילמה התשלומים הנדרשים למרות שהתובעת "פנתה אל הנתבעות והעניקה להן הזדמנויות לתקן את הפרות ההסכם". התובעת טענה שהנתבעת הפניתה "אצבע מאשימה" כלפי נתבעת 2 והאחרונה ביקשה להכניס שינויים בהסכם.

התובעת טענה כי פעלה כדי להקטין נזקיה ע"י חילוט הערבות הבנקאית שהנתבעות הפקידו בידיה, "אולם הנתבעות המשיכו להפר את ההסכם, ואף לא הפקידו ערובה חדשה כמתחייב בהסכם" וכן לא המציאו אישור קיום ביטוחים ולכן התובעת ניתקה אספקת החשמל ביום 14.9.14.

...

בשים לב, שמלכתחילה נטל הבאת הראיות והשכנוע להוכחת כריתת חוזה בעל פה ועל דרך התנהגות מוטל על הנתבעת, ברי שטענתה של הנתבעת כי התובעת מושתקת, עומדת בניגוד לתכתובות בזמן אמת ומובילה למסקנה כי מדובר בגרסה כבושה שהומצאה בדיעבד ולכן נדחית.

אשר על כן, הטענה שנטענה מלכתחילה כטענה משנית בלבד, נדחית.

טענות נוספות הנתבעת העלתה טענות נוספות שבימ"ש לא מצא להיזקק להן, לרבות הטענה לעוולה נזיקית, בשים לב למערכת החוזית שחלה בין הצדדים ביחס למחלוקת נשוא תובענה זו. סוף דבר אשר על כן, מחייב הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 410,000 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר סכום זה יוצמד לרבית פיגורים על פי סעיף 24.7 לחוזה השכירות וסעיף 13.1 להסכם הניהול ממועד הגשת התביעה בספטמבר 2015 ועד מועד התשלום.

(רע"א 5365/17 אברהם נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - 18/12/17).

בהחלטה מיום 1/12/19 נקבע כדלקמן: א) בקשת השבת הערבויות של התובעות ובקשת חילוט הערבויות של הנתבעות, תדון בסיום ההליך.

עילת התביעה של החברה היא רק בסכום של 250,000 ₪ בגין הפרת הסכם זכיינות (סעיפים 38, 64 לכתב התביעה)ולכן אין הצדקה לחייב בתשלום אגרה בסכום העולה על כך. לו היתה החברה מגישה תביעתה בנפרד מתביעת המשיבה ורק אז מבקשת לאחד הדיון, גם אז היתה משלמת אגרה רק בגין סך של 250,000 ₪ בלבד.

...

ב) באשר לתשלום אגרה בתביעה שכנגד: תשלם התובעת שכנגד 2 אגרה רק ביחס לסכום תביעה של 250,000 ₪ וזאת בתוך 60 יום.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) באשר לנושא השבת הערבויות וחילוטן: נקבע כי הנושא יידון בסוף ההליך.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

בנוסף, המבקשת טענה לנזקים שנגרמו לה בגין אי תשלום הפרשים לשנת 2014 בנגוד לסעיף 22(ג)(6) להחלטה מיום 26.2.15, בסך 28,091 ₪ קרן בלבד, כאשר בהתאם להסכם הזיכיון יש לצרף לסכום זה הפרישי ריבית והצמדה החל מחודש ינואר 2015 (סעיף 20.2 לבקשה לחילוט); ברם, מאחר שהזכות לתשלום הפרישי התמלוגים נובעת מכוח חוזה הזכיינות יש לידון בכך במסגרת הליך הבוררות ולא במסגרת בקשה לחילוט ערבות בנקאית, שכן הנזק הלכאורי לא נגרם כתוצאה ממתן צו העיכוב.

בנוסף לנזקים הנטענים המנויים לעיל, המבקשת פירטה בבקשתה שורה של הפרות מצד המשיבים, המזכים אותה, לטענתה, בפיצויים מוסכמים בהתאם להסכם הזיכיון (סעיף 21 לבקשה לחילוט); אלא, שכפי שכבר ציינתי בסעיף ב' דלעיל, מקומם של אלה להתברר במסגרת הליך הבוררות.

...

המשיבים טענו כי דין הבקשה להידחות מהטעמים הבאים: צו העיכוב עמד בתוקפו במשך 11 ימים בלבד, בין 22.3.15 לבין 2.4.15, זאת כשלושה שבועות קודם למועד הפינוי שנקבע בהחלטה; המבקשת לא הוכיחה אף לא אחד משני התנאים הקבועים בתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" ו/או "התקנות"), הדרושים לצורך חילוט הערבות הבנקאית, היינו: לא כי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין ולא כי צו העיכוב גרם לה נזק.

  דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה; ולאחר שבחנתי את החלטות בית המשפט העליון מיום 22.3.15, מיום 2.4.15 ומיום 27.4.15; נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עם זאת, אינני סבור כי  תוצאת הדבר הינה מסקנה לפיה יש מקום להורות על חילוט העירבון, שכן ממילא המבקשת לא הוכיחה נזקים ישירים או הוצאות ברורות שנגרמו לה, כפי שיובהר להלן: המבקשת טענה להוצאות משפטיות בסך 17,700 ₪ בשל הצורך לפנות בבקשה לסעדים זמניים לבית המשפט העליון (סעיף 20.1 לבקשה לחילוט); אלא, שלמבקשת נפסקו ביום 2.4.15 הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ עם דחיית בקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון.

התוצאה הינה, כי דין הבקשה להידחות והיא נדחית בזאת.

המבקש טוען כי חילוטה של הערבות הוא פעולה הנגועה בחוסר תום לב ובשרירות, ולכן חל החריג שנקבע בפסיקה בענין היתנהגות חמורה או שרירותית מצד הנערב, המתבטאת בנסיונו לחלט את הערבות בגין חוזה אחר לחלוטין, אשר אין לו כל קשר לחוזה בגינו הועמדה הערבות.

בתגובה לטענות הבנק והמפרקת הזמנית, טוען המבקש כי הבנק נוהג בחוסר תום לב, שכן לפי ס' 21.2 להסכם הזכיינות, הערבות ניתנה לחברה להבטחת המלאי, ותו לא. הבנק הטעיה אותו לטענתו, וכן התרשל בכך שלא בירר ולא בדק את מהותה של הערבות ולא גילה למבקש כי המוטב בהסכם הזכיינות שונה מן המוטב המצויין בכתב הערבות.

הבנק לא היה ואיננו צד להסכם הזכיינות, ואין להטיל עליו אחריות להפרת הסכם הזכיינות על ידי החברה, ביחס למבקש.

ככל שיש למבקש טענות נגד הבנק בכלל, או נגד סניף אום אל פאחם של הבנק בפרט, בגין הפרת חובת הגילוי כלפיו או בגין רשלנות אחרת, הרי שזהו עניין שבינו לבין הבנק, במסגרת תביעת השבה, ולא עניין שיש לברר במסגרת תיק הפרוק של החברה.

...

לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, וכפועל יוצא מכך יש לבטל את צו המניעה הארעי שניתן, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

זאת ועוד, כבר נפסק כי טענות חוזיות שיש למי שביקש את העמדת הערבות האוטונומית, כלפי מי שקיבל אותה לידיו, אינן מצדיקות המנעות ממימוש הערבות האוטונומית, וזאת על מנת שלא לרוקן מתוכן את עקרון העצמאות ואי התלות של ערבות כזו, ביחס לעסקת היסוד: "קיומה של מחלוקת חוזית איננו תנאי מספיק כדי לחסות בצלו של חריג הנסיבות המיוחדות... כוחה ומעמדה של הערבות הבנקאית האוטונומית ייפגעו באופן ניכר אם יהיה די בהעלאת טענות רגילות הנוגעות לעיסקת היסוד, אף אם נתמכות הן בראיות לכאורה, כדי להביא למתן סעד זמני שימנע את מימוש הערבות... המקרה הנוכחי אינו שונה באופן מהותי ממקרים רבים אחרים שבהם כל אחד מן הצדדים לחוזה טוען כלפי משנהו: "אתה המפר". אף אם בית-המשפט מגיע למסקנה לכאורית כי אחד הצדדים הוא המפר, אין בכך על-מנת להוביל בהכרח למתן צו זמני שימנע מימושה של הערבות הבנקאית האוטונומית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.