בקשה לחיוב תובע תושב הרשות בהפקדת ערובה

עיקר טענות הצדדים עיקר טענות המבקש בהתאם לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") ולהלכה הפסוקה, נוהגים בתי הדין לעבודה, כעניין שבשיגרה, לחייב תובעים תושבי הרשות הפלסטינאית בהפקדת ערובה.

...

[2: ע"ע (ארצי) 2385-02-17 אחמד אבו מוחסן נ' קיבוץ בית הערבה (11.2.2021) (להלן: "עניין אבו מוחסן")] דיון והכרעה – מן הכלל אל הפרט כבר בפתח הדברים אבהיר כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, ולהלן נימוקיי.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איבראהים, פ"ד נח(5) 865 (להלן: פרשת עיזבון נעים), נדונה שאלת חיובם של תושבי הרשות הפלשתינאית בהפקדת ערובה ונפסק כי: "במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תיקשורת בע"מ [6]). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינאית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל". יחד עם זאת, בפרשת עיזבון נעים, הוסיף בית המשפט העליון וקבע כך: "עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל [7]). בית-המשפט ישקול שיקולים רלוואנטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו (ראו רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ [8]). לאור כל האמור לעיל ברי כי שיקול-דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית-המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צימצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות". בבר"ע (מחוזי י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח (26.02.08) הוסיף על כך בית המשפט: "אחד המקרים בהם "מקובל" לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, מיתקיים כאשר מדובר בתובע שאינו תושב ישראל ואינו בעל נכסים בתחומה.

מן הכלל אל הפרט: בבקשה המונחת לפני נטען, כי הסיבות לחיובו של המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשות, היה ותידחה תביעתו נגדן, נעוצות בתושבות החוץ של המשיב, בהיעדר אינדיקאציה לנכסים שבבעלותו בישראל ובסכויי תביעה קלושים.

...

בשים לב לזהירות המתבקשת באשר לבחינת סיכויי ההליך, הרי שאין בידי לקבוע כי סיכויי התביעה הם טובים מאוד או קלושים מאוד, ולא ניתן להעריך בוודאות גבוהה את סיכויי התביעה.

בנסיבות המקרה, כאשר מעמידים על כפות המאזניים את הקושי שבו עלולות המבקשות להיתקל בגביית ההוצאות אם תידחה התביעה מול הפגיעה בזכות הגישה לערכאות ובזכות הקניין של המשיב, ובמיוחד בהתחשב באופי התביעה הנדונה (תאונת עבודה), אני בדעה שיש להעדיף את זכות המשיב להביא את עניינו בפני בית המשפט, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בפגיעה ביכולתן של המבקשות לגבות בסופו של דבר הוצאות, ככל שתיפסקנה לטובתן.

אני דוחה, אפוא, את הבקשה להפקדת ערובה.

בכלל זה, העובדה כי תובע שהוא תושב הרשות הפלסטינאית חויב בהפקדת ערובה והמשקל הדומינאנטי שניתן בהחלטה מושא הבקשה שלפניי לסוגיה זו, אינם נדירים או מקימים עוות דין.

...

בהקשר זה, התרשמותו של בית המשפט קמא, כי הכחשת המשיבה 1 את אחריותה לתאונה הנטענת תצריך הליך של בירור אחריות, מקובלת עלי.

הכרעה בקשת רשות הערעור נדחית.

מנגד שקלתי כי ההליך הסתיים ללא דיון, וכי התגובה לגוף בקשת רשות הערעור הוגשה ללא הוראה לעשות כן. במכלול השיקולים, אני סבור שניתן להסתפק בסכום מדוד וקובע, כי המבקש יישא בהוצאות המשיבה 1 ובשכר טרחת עורך דינה כולל מע"מ, בסכום כולל של 4,000 ₪.

דיון והכרעה נקודת המוצא לדיון היא האמור בתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה, התשנ"ב-1992 הקובעת כך: "היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שיירשמו". מהאמור עולה שכאשר נתבע מבקש לחייב בהפקדת ערובה תובע שהוא תושב הרשות הפלסטינאית, בררת המחדל היא העתרות לבקשה, אלא אם התובע מוכיח אחת משלוש חלופות: האחת, שיש ראשית ראיה לתביעתו, השנייה שהנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו, והשלישית קיומם של טעמים מיוחדים (ראו גם: ע"ע (ארצי) 2385-02-17 אבו מוחסן נ' קבוץ בית הערבה (מיום 11.2.2021)).

...

פער נוסף שעלול להיווצר בין הסכומים שבכתב התביעה לבין אלו שעשויים להיפסק בסופו של דבר, טמון בכך שהתובע לא הפחית מסכום התביעה את הסכומים שלכאורה שולמו לו לפי ריכוז הנתונים ממדור התשלומים, הגם שכאמור הוא לא הניח ראשית ראייה לכך שאלה לא שולמו לו. כך למשל, התובע תובע 115,200 ₪ כפיצוי בגין היעדר הפרשה לפנסיה במשך 16 שנה.

לנוכח האמור לעיל, הרי שלכאורה גם אם יתקבלו מלוא טענות התובע, קיים פער משמעותי מאוד בין סכום התביעה לבין הסכום שייפסק בסופו של דבר.

בפנינו בקשת הנתבעת 2 (להלן: "המבקשת" או "הנתבעת 2") לדחיית התביעה נגדה, ולחילופין לחייב את התובע (להלן: "המשיב" או "התובע"), שהנו תושב הרשות הפלסטינאית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בהליך.

...

זאת בייחוד לאור העבודה, כי על פי עדותו של התובע בדיון שהתקיים ביום 27.4.23 בתחילת עבודתו הכסף ששולם לו לא היה על ידי נציג הנתבעת 3, אלא על ידי "מנהל עבודה יהודי". עוד לא מצאנו כי ניתן לקבוע בשלב זה מסמרות בשאלת אחריות הנתבעת 2 לתשלום זכויות התובע כמעסיקה משותפת עם הנתבעת 3.

לאור האמור, ולאור העובדה שסילוק תביעה על הסף בשלב זה של ההליך, הינו סעד הניתן במקרים חריגים בלבד, לא מצאנו כי המקרה שלפנינו נכנס לגדרם של מקרים אלה, ובהתאם לכך בקשת הנתבעת 2 לעניין זה נדחית.

בנסיבות אלה, ולאחר שהבאנו בחשבון גם את חשיבות שמירת זכות הגישה לערכאות ואת גובה התביעה, מצאנו לחייב את התובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת 2 בסך של 3,000 ₪.