בפניי מונחות שתי בקשות : בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים והשנייה בקשה לדחיית התביעה על הסף.
זו לשונה של עוולת התרמית, הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין:
"תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעיה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון".
הטלת אחריות בגין תרמית, שונה היא מהטלת אחריות בגין רשלנות.
התובע אמנם פירט את כתובתו באוסטרליה בתגובה לבקשה להפקדת ערובה ואף טען שהוא רופא מצליח באוסטרליה, אך מאידך בכתב התביעה טען הוא שחסכונותיו ירדו לטמיון עקב ההשקעה שביצע, לטענתו , בעקבות התרמית לה היו אחראים הנתבעים.
...
כב' השופט שמגר קבע, בין השאר:
" אולם כתב הוויתור, כנוסחו וכתוכנו, יצר סוף פסוק והפך את כל הוויכוחים בדבר דרכי חישוב הסכומים, שקדמו לכתב הוויתור, לבלתי רלוואנטיים. טענת המערערת על בטלותו של הוויתור אינה מקובלת עלי. הטענה, כאילו לא נערך הסכם ויתור תקף, מאחר שצורפה אליו "הודעת מחאה", איננה מבוססת.
בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פד מח(5),705 (1994) בעמ' 719, קבע כב' השופט חשין מהם המבחנים לקיומה של כפייה כלכלית-עסקית, אשר תקים את הזכות לביטולו של החוזה:
"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם".
עוד נקבע שם, כי על מנת שהלחץ יוכר ככפייה לא די בבחינת איכות הלחץ אלא גם עוצמתו ובחינת החלופות אשר עמדו באותה עת בפני הצד התם: "המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ" (שם, בעמ' 721).
סוף דבר:
לאור האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לדחייה על הסף ומקבלת את הבקשה להפקדת ערובה.
