דיון והכרעה
תקנה 116 א' (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991 שעניינה חיוב תובע שהוא תושב ישראל בהפקדת ערובה קובעת כדלקמן:
"שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."
התובעת היא אזרחית ישראל ומשכך כלל הוא שאין לחייב אותה בהפקדת ערובה נוכח הזכות על החוקתית של הגישה לערכאות, אלא מקום בו מתרשם בית המשפט כי מדובר בהליך משולל יסוד או הליך סרק מובהק שהוגש בחוסר תום לב קצוני (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.2013); רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.2013)).
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות לא שוכנעתי כי מדובר באחד המקרים החריגים המצדיקים לחייב את התובעת בהפקדת ערובה ביחס לנתבעת 3 או לנתבע 4 מהטעמים הבאים:
הבקשה לחיוב הפקדת ערובה לכסוי הוצאות הנתבעת 3
בסעיף 10 לכתב התביעה טוענת התובעת כי במהלך תקופת עבודתה, עבדה בכל אחת מהנתבעות 1-3 בהתאם להוראות הנתבע 4 ובסעיף 18 לכתב התביעה טוענת התובעת כי עבדה בנתבעת 3 בסביבות חודש נובמבר 2020 ואף מתארת ארוע תקיפה שהתרחש לכאורה בנתבעת 3 בינה לבין עובדת אחרת בנתבעת 3.
בנסיבות אלה, והואיל והמקום ללבן את המחלוקת בשאלת חבותה של הנתבעת 3 בתשלום זכויות התובעת, כמו גם המחלוקת בשאלה האם הנתבעת 3 העסיקה את התובעת הוא במסגרת ההליך העקרי ולפיכך דין הבקשה ביחס לנתבעת 3 להדחות.
...
מכתבי הטענות עולה כי המחלוקת בשאלה האם עבדה התובעת בנתבעת 3 היא עובדתית במהותה, ומשכך אין בידי לקבוע בשלב זה כעת כי התביעה נגד הנתבעת 3 משוללת יסוד או הוגשה בחוסר תום לב קיצוני, טרם שנשמעו ראיות.
בהיעדר התייחסות לטענות התובעת בעניין ניכוי כספים משכרה של התובעת ואי הפקדתם לפנסיה ולפיצויים, אין בידי לקבוע בשלב זה כי התביעה כנגד הנתבע 4 משוללת כל יסוד או נגועה בחוסר תום לב קיצוני.
משכך גם מטעם זה לא מצאתי כי קיימת הצדקה להורות על חיובה בהפקדת ערובה או על הגשת בקשה זו.
סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל מצאתי כי דין הבקשה להידחות.
הואיל והבקשה נדחתה ישלמו הנתבעים 3,4 לתובעת הוצאות בסך כולל של 2,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.
