מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים
תיק 1382912/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי
המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שני לוי־רוזנבלום ועו"ד חן חג'ג')
המשיב: פלוני
הנידון: כנות תביעה וכריכה גם אם הוגשה כביכול בחופזה, בכתב יד ותוך כדי משא־ומתן, וקניית הסמכות משהוגשה למרות משגים מינהליים בפתיחת התיק ובהמצאתה
פסק דין
כלפי עובדה זו אמרנו לעיל כי היתנהלות מזכירות בית הדין הייתה שגויה:
כל עוד היו הצדדים מנועים מלהגיש תביעות – וזה היה המצב באותה עת נוכח פתיחת התיק, כאמור, בתוך תקופת עיכוב ההליכים הקבועה בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי מישפחה, תשע"ה – 2014 (להלן: החוק להסדר התדיינויות) – לא היה מקום לאפשר פתיחת תיק והגשת בקשה שעניינה קביעת משמורת, ולו זמנית – סעד שאינו מן הסעדים המותרים, על פי החוק האמור ועל פי התקנות הנילוות לו, בפרק זמן זה במסגרת בקשה לסעד זמני או לסעד דחוף.
ואם יכול משא־ומתן להתנהל במקביל להליך משפטי ולדור עימו בכפיפה אחת, מדוע תהיה פתיחתו של הליך משפטי במקביל למשא־ומתן – ובפרט שעה שהתובע בפותח בהליך מבהיר כי אכן מיתנהל משא־ומתן אבל נוכח אי־ההתקדמות בו מבקש הוא לפתוח במקביל גם בהליך המשפטי, אף שעדיין אינו זונח כליל את המשא־ומתן ואינו נועל את הדלת בפני ניסיונות נוספים להגיע להסכמה?
ההבחנה בין הדברים, אם קיימת, תלויה בשאלת תום־הלב והכנות הנבחנות במבחן הפשוט ביותר – מבחן השקיפות:
אם משא־ומתן משמש כדי להעלים מן הצד שכנגד את הגשת התביעה יש מקום לקבוע כי התביעה מוגשת בחוסר תום־לב, בעינייני סמכויות התלויים במירוץ הסמכויות ייתכן שאף אם התביעה כשלעצמה כנה יהיה מקום לומר שהסמכות לא תיקנה בגינה כיוון שההתנהלות הייתה חסרת תום־לב והמשא־ומתן שתוך העלמת דבר התביעה נועד 'להרדים' את הצד שכנגד כדי להשיגו במירוץ זה בדרך בלתי־הוגנת.
...
מכל מקום בית דין קמא נתן החלטה, למחרת הגשת כתב התביעה האמור והבקשה לקבוע את סמכותו, ובה כתב: "בית הדין מבהיר: עם פתיחת התיק בית הדין קונה סמכות."
בפתח דברינו הערנו כי יש מהחלטות בית דין קמא שלטעמנו לוקים בחוסר בהירות מספקת, שהיוו אולי כר נוח להצמחת הטענות נגד סמכותו.
זו בעצם קביעתו של בית הדין קמא, שסבורים אנו כי צודקת היא, טענות המערערת אין בהן כדי לערערה ולו במקצת, וכפי שייאמר עוד להלן כשנבחן את אותן טענות, על כן אנו סומכים את ידינו עליה, ומשום כך כפי שאמרנו כבר בראשית דברינו דינו של הערעור להידחות.
אכן אין אנו קובעים בוודאות כי כך היה, ולא מן הנמנע כי ניהלה המערערת משא־ומתן בתום־לב, אך אפשרות זו ודאי קיימת וסבירה עשרת־מונים יותר מהאפשרות ההפוכה הנטענת כי הגשת תביעתו של המשיב לקתה בחוסר תום־לב.
לאור האמור פוסק בית הדין:
(א) תביעתו של המשיב הוגשה לבית הדין הרבני האזורי במועד, תביעת גירושין כרוכה כדת וכדין; כל האינדיקציות ללא יוצא מן הכלל מעידות כי הן התביעה עצמה והן הכריכה היו כנות; הכריכה נעשתה כדין; המשיב פעל בתום־לב ובגלוי והודיע על הגשת תביעתו למערערת, ומשכך אין כל יסוד לטענה כי הגשתה בכלל או במקביל לניהול משא־ומתן בפרט לקתה בחוסר כנות או בחוסר תום־לב שיש בהם כדי לאיין את התביעה או לפגום בכריכה; משגים של בית הדין קמא או של מזכירות בית הדין, גם אם היו, או פרטים נוספים בהחלטתו של בית דין קמא שייתכן שאפשר להשיג עליהם – אף כי גם בנוגע אליהם לא ודאי הוא כי יהיה הצדק עם אותה השגה, אלא שפטורים אנו מלהכריע בכך – אינם כאלה הנוגעים לעילות שבשלהן יש לקבוע את כל האמור לעיל ולהסיק כי הסמכות נתונה לבית הדין.
אולם לפנים משורת הדין, ובין השאר משום שמצאנו מכל מקום ליקויים מסוימים בהתנהלות בתיק בבית דין קמא, ליקויים שאף אם אינם בעבודה המשפטית אלא בפן המנהלי שבאחריות המזכירות – אפשר שתרמו לסברתה המוטעית של המערערת כי יש בסיס כלשהו לערעורה, וכך גם נוכח חוסר הבהירות שבהחלטה מיום כ"ב בסיוון (21.6) ובאמירה לגביה בהחלטה מאוחרת, שאף הם – אפשר שתרמו לכך, החלטנו שלא לנהוג כך ולא להשית על המערערת את ההוצאות.
