בקשה לזימון 43 עדים בתביעה על גניבת חפצים

התובע ביקש להימנע מהזמנת מישטרה וכלשון כתב ההגנה "..ולאחר שהוערכו נתונים התרצו התובע והנתבע להעמיד את סכום הסחורה שנגנבה ע"י התובע במהלך התקופה ע"ס 40,000 ₪" במהלך אותו זמן בחנות חתם התובע על מיסמך כדלקמן: אני יקותיאל קירשנפלד ת.ז. 200985943 מודה שגנבתי מהחנות R סנטר וטמבורB (רזאור סנטר) מוצרים ובעוד דרכים במשך התקופה שעבדתי אצל מתיתיהו ורות מסלטי לפי הערכה של מתי ובהסכמה שלי יקותיאל אני יחזיר למתי סך של 40,000 ₪ (ארבעים אלף ₪) מתוכם 20,000 ש"ח (עשרים אלף ₪) ישלמו עד 14.8.15 ועוד 10,000(עשר אלף ₪) עד 15.9.14 ועוד 10,000 ₪ (עשר אלף ₪) עד 15.10.14 ועל דעת זה הערב מתי לא הזמין מישטרה כאשר בסוף היום שחררתי רכב מלא בסחורה מבלי לגבות תשלום או לנהל רישום לפי המקובל.

לו חפץ המעסיק להמשיך להעסיקו ולמצער חשב לעשות כן בסוף הלילה הארוך כשנמסרו השיקים לידיו, היה צריך להחזיר לו את המפתחות ולהודיעו כי מבחינתו הוסדרו המחלוקות והתובע יכול להמשיך ולעבוד.

מעבר לכך ולגופו של ענין טוענים הנתבעים כי התובע הודה בגניבתו במסמך ההודאה, סכומי השיקים משקפים את סכום הגניבה שהוערך על ידי שני הצדדים , וההסכם נחתם שלא בלחץ וכפיה ולא הושמע כלפי התובע כל איום למעט בדבר הזמנת מישטרה , שודאי אינה "איום". ניפתח דיוננו בטענה המקדמית השלישית, שכן היא העומדת בבסיס הדיון בבית הדין וככל שיש ממש בטענות הנתבעים בענין זה , דין התביעה ברכיב זה להידחות .

...

סוף דבר 1.

התביעה ביתר הרכיבים נדחית.

לטעמנו היות וזהו עיקר בניינה (אף אם לא מניינה) של התביעה.

במעמד זה, גנב המבקש, מתוך ארון בבית, צרור מפתחות של משאית שבבעלותו של המתלונן (להלן: המשאית), וזאת במירמה וללא תביעת זכות בתום לב, ובכוונה לשלול אותה שלילת קבע.

על פי הנטען, התפרצו המבקש והאחר למשאית, "בכך שפתחו אותה באמצעות המפתחות שגנבו ולחילופין דרך שמשת הדלת הקדמית הימנית אותה ניפצו וזאת בכוונה לגנוב". באותן נסיבות, גרמו המבקש והאחר לחבלות במזיד למשאית, "בכך ששברו את לוח המחוונים, שמשת חלון הדלת הקדמית ימנית, מגן שמש, פנסים ועוד שאר חלקים. שווי הנזק ועלות התיקון 43,722 ₪". בהמשך, גנבו המבקש והאחר את המשאית, "לאחר שניתקו ממנה את העגלה בכך שהניעו באמצעות המפתחות לאחר שניתקו את האיתוראן, אולם נטשו את המשאית בהמשך הדרך כ-200 מטרים מהבית". עוד נטען, כי המבקש והאחר גנבו דלק, בכך ששאבו דלק באמצעות צנור, שהיה מחובר למיכלית הסולר (להלן: הצנור), אותו חתכו ממשאית אחרת שהייתה בחצר.

מטעם המבקש, לא זומן עד הגנה כלשהוא פרט לעדותו שלו בבית המשפט, ולא הוגשה כל ראיה או חוות דעת מטעמו, כאשר הגנתו של המבקש התמצתה, כאמור, בעדותו שלו בלבד, ובטיעון של בא כוחו כלפי האפשרות להרשיעו בהסתמך על חוות הדעת.

בפתח הכרעת דינו, ציין בית משפט השלום, כי "אין מחלוקת כי הראייה היחידה הקושרת את הנאשם [המבקש] לבצוע המעשים הינה ראיית הדנ"א שנמצאה על הצנור הצהוב ששמש הפורצים לצורך שאיבת סולר". בית משפט השלום דחה את טענת ההגנה, לפיה דגימת הדנ"א של המבקש מצאה את דרכה אל אותו צנור "באופן תמים", בקובעו כי "אפילו הייתה עולה טענת חלופית שכזו לא היה בה כדי לשנות מסקנתו של בית המשפט וזאת בשים לב לטיב החפץ אשר בשונה מסיגריות, שקיות או חפצים דומים, נטייתו לעבור ממקום אחד למישנהו שלא במודע, מצומצמת עד מאוד אם בכלל". בהמשך, הבהיר בית משפט השלום, כי המצאות הדנ"א של המבקש בזירה עולה בקנה אחד עם שיטת הבצוע של העבירות ואינה "ניטראלית"; וכי "לו אכן נעשה שימוש בצנור שכזה על ידי הנאשם [המבקש] לשאיבת סולר, היה עליו להיות הראשון לציין זאת לרבות הנסיבות והמקום בו הדבר נעשה". אשר למשקלה של ראיית הדנ"א, הבהיר בית משפט השלום, כי על פי הפסיקה הנוהגת אין כל מניעה להרשיע נאשם בהליך הפלילי על סמך ראיית דנ"א כראייה יחידה, אולם ראוי שהרשעה שכזו תיעשה ב"זהירות המירבית".

...

בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ד' בן טולילה), בת"פ 18373-10-16, מיום 15.02.2017.

עוד יצוין, כי טענות המבקש, רובן ככולן, כבר הועלו בפני בית המשפט המחוזי, אשר התייחס אליהן בפסק דינו המנומק, ומשכך, נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך מעין "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאין להיעתר לו (רע"פ 460/17 אבו הדואן נ' מדינת ישראל (20.03.2017); רע"פ 7665/16 א. סביח למסחר כללי בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת (14.11.2016)).

בנסיבות אלה, מקובלת עליי הקביעה כי הראיה הנסיבתית, בדמות דגימת דנ"א על גבי חפץ אשר שימש לביצוע העבירה, דגימה המתאימה לפרופיל הדנ"א של המבקש, הינה ראיה נסיבתית המובילה למסקנה כי המבקש הוא שביצע את המיוחס לו בכתב האישום, בהעדר הסבר סביר שיש בו כדי להטיל ספק בדבר נכונותה של מסקנה זו. לסיכום, דעתי היא כי בדין הורשע המבקש בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולא נמצא לי כל בסיס להתערב בהרשעתו.

הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.

הנתונים שלפניי רחוקים מלהעמיד את התובעת בחזקה כי זנחה את תביעתה, ויתרה על זכותה, או כי פעלה בחוסר תום לב. התובעת הבהירה בעדותה כי תחילה נרתעה מלטפל בעיניין מחשש שתאלץ לשלם כספים בגין הטיפול המשפטי, מקום שמצבה לא מאפשר לה הוצאה זו (עמ' 21, ש' 21 ואילך – כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת – מ"ע).

ניתן להניח כי הפורץ הסביר שניכנס אל המרפאה, אם ניכנס, לא עשה כן במטרה לאסוף מידע רפואי לצורך מחקר על יעילות הטיפול הפריודנטלי אצל מטופלים בני 40.5 עד 60, אלא כדי לגנוב חפצים שמושיים יותר עבורו.

לגבי הלסת העליונה ציין המומחה – "בלסת העליונה ישנם שיניים 11 ו- 21 שאינן שיניים חזקות הנדרשות לתמוך בגשר הנושא עליו 4 שיניים נתמכות ללא שיניים (12-13-14-15) ובצד השני ישנה שן 16. כל רופא סביר בפרקטיקה היום יומית לא יעיז לבצע גשר ארוך כזה שכן תוחלת החיים של גשר כזה היא קצרה ודינה כשלון, שבר ואיבוד השיניים המאחזות. חשוב להבין שהכוחות המופעלים על גשר כזה ללא תמיכה מספקת גורמת לניתוק הגשר מן השיניים המאחזות, לכן לנדנוד הגשר, עששות תחת כותרתיות, והרגשת אי נעימות של המתרפאה וסכוי לשבר בגשר שאכן באמת קרה בין שיניים 14 ו-15!!". המומחה הוסיף וציין – "...אני קובע בצורה נחרצת שגשר כזה ארוך ללא מספר מאחזים מספיק דינו לכשלון בגלל הכוחות לא כל שכן ניתן לראות בצלום הסטאטוס את חוסר התאמת הגשר למאחזים במיוחד בשן 16, והעששת בשן 11 נגרמה בודאות גם מניתוק והשתחררות הגשר...". לגבי הלסת התחתונה ציין המומחה דברים אלו: "בלסת התחתונה קיים גשר אשר בצד ימין של המתרפאה כלומר שיניים 45, 46 הן שיניים תלויות על גשר הנושא בצדו השני, באיזור שן 36 עוד שן תלויה. כשאנו בוחנים את השיניים המאחזות של הגשר הרי ברור מאליו ששיניים 44, 43 ושן 35 אינן שיניים מאחזות טובות ובצוע גשר עם 2 שיניים תלויות בצד אחד (קנטיליברים) ושן תלויה בצד השני מפעילים כוחות עצומים על הגשר, כאשר השיניים המאחזרות [ה]טובות היחידות הן 43, 44, 42, 35, 33 אינן בנויות להחזיק גשר כה גדול". המומחה הוסיף – "ישנם הרבה מחקרים על הסיכון ביצירת גשר עם שן תלויה מאחור (בחלק הדיסטלי) וכל רופא יודע שהדבר מסכן את הגשר פשוט מעצם העובדה שישנם יותר כוחות על הגשר שגורמים לניתוק ושבירת הגשר. ונניח שבכל זה החליט המשקם לבצע שן אחת תלויה בגלל שיקולים אלו, לדוגמא המתרפאה רצה עוד שן בלסת, ניחא.... אולם לבצע 2 שיניים תלויות בצד אחד ועל שיניים טבעיות שאינן יכולות לשאת בנטל גשר שכזה? הדבר לא מקובל בפרקטיקה הרפואית הסבירה וכך לא פועל הרופא הזהיר". המומחה סיכם את ממצאיו וציין כך – "בלסת העליונה הרופא המטפל חייב היה להציג ולבצע תכנית טפול שונה לנתבעת הכוללת תותבת נשלפת חלקית המחליפה את השיניים החסרות או לחילופין שתלים ולא לבצע גשר כזה ארוך עם כ"כ הרבה שיניים תלויות.

על רקע זאת, טוען הנתבע כי פסיקת פיצוי זה לתובעת עשוי לפגוע באיזון המתבקש מעקרון "השבת המצב לקדמותו". אשוב ואדגיש כי ברקע מהדהדת העובדה כי הנתבע לא שלח שאלות הבהרה למומחה ולא ביקש לזמנו לחקירה.

אם לא ייפסק לתובעת פיצוי בגין עלות השקום, נשאלת השאלה איזה פיצוי יש לפסוק לה? פיצוי שמשקף את החזר עלות הטיפול ששילמה לנתבע? תוצאה זו לא תהיה נכונה כלל וכלל משום שהיא מפצה את התובעת על אינטרס ההסתמכות, בעוד שזכאותה לפצוי נועדה לשם הגנה על אינטרס הקיום.

...

התוצאה המסקנה אפוא ברורה.

יש לקבל את התביעה ולפסוק לתובעת פיצוי.

אשר על כן, אני מחליט לקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 109,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 22,000 ₪ וכן הוצאות בסך 7,500 ₪.

יחד עם זאת החוקר שגבה את עדותה לא רצה לשמוע אותה, אמר לה שגירסתה לא נשמעת לו נכונה, רשם שהיא גנבת ובקש ממנה לחתום.

העדה אישרה שזומנה לחקירה במישטרה ביום האירוע, עם זאת טענה כי לא קישרה את ההזמנה לחקירה לאירוע הטלפון (עמ' 40), טענה כי לא חשבה שמציאת טלפון נחשבת כגניבה (עמ' 41).

נישאלה על ידי אם לאחר שאמרה לבעל החנות שהטלפון ננעל היא נישאלה על ידו כיצד ננעל, והשיבה בשלילה (עמ' 43).

(1) נוטל ונושא דבר הניתן להגנב, בלי הסכמת הבעל, במירמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע; (2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להגנב, בפיקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במירמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.

"סיכומו של דבר, לעניין הגניבה בתוך "מקום", נראה כי הדין הוא: די "בהזזת" חפץ ממקומו- ואפילו הוא נותר בתוך "המיתחם" שבו הוא נמצא, ועל כן מצוי עדיין פיזית ב"מקום" שבשליטתו של הבעלים- כדי להביא על סיפוקה את הדרישה המשולבת של "נטילה ונשיאה"; וזאת, משום ש"תפיסת" הדבר- מהוה את הנטילה, ואילו "הזזתו ממקומו"- את הנשיאה" (שם בעמ' 611).

לאור כל האמור לעיל מצאתי כי יש להרשיע את הנאשמת בעבירה של גניבה על ידי מציאה, עבירה לפי סעיף 383(ג)(1)(ד) ובאופן שהנאשמת ביום 2.2.17 גנבה את נרתיק הטלפון עם הטלפון של המתלוננת אשר השאירה את הטלפון ובו כרטיס אשראי ורשיון נהיגה בתוך הנרתיק בחנות הסופרפארם.

...

אני סבורה כי התנהלות הנאשמת הינה התנהלות המצביעה על חוסר תום לב ועל כוונת גניבה שהתגבשה ברגע הלקיחה.

אני סבורה כי פניה לשני ילדים קטנים, בהנחה שנוסח הפניה היה כגרסתה, קרי אם המכשיר שייך לאמם, ומיד לאחר מכן לא פנתה למי מעובדי החנות הגם שהיו בסביבתה, מלמדת על כוונת השלילה מהבעלים בעת היותה עדיין בתחום החנות, ואין מדובר בנטילה תמימה.

לאור כל האמור לעיל מצאתי כי יש להרשיע את הנאשמת בעבירה של גניבה על ידי מציאה, עבירה לפי סעיף 383(ג)(1)(ד) ובאופן שהנאשמת ביום 2.2.17 גנבה את נרתיק הטלפון עם הטלפון של המתלוננת אשר השאירה את הטלפון ובו כרטיס אשראי ורשיון נהיגה בתוך הנרתיק בחנות הסופרפארם.

הנאשם תפס את ידו השמאלית של מחמוד, כופף אותה לעבר היד הימנית של מחמוד, ואז ידו הימנית של מחמוד נחתכה מהסכין (עמ' 43 לפרוטוקול ש' 17 – 18).

דברים ברוח זו נאמרו בע"פ 2013/19 מנחם נגד מדינת ישראל (13.08.2020): "הערכאה הדיונית, היא זו אשר שומעת את העדים ומתרשמת מדיבורם, מהבעותיהם, ומהתמודדותם עם השאלות המופנות אליהם. לה היכולת לעמוד על נסיבות העניין ועל אותות האמת המתגלים במהלך המשפט (ראו, למשל, ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, פסקה 5 (2000))" לאחר שבחנתי את גירסתם של עדי התביעה: אלהאם והמתלונן, התרשמתי מעדויותיהם, ומהשתלבות גירסתם עם ראיות אחרות שהובאו במשפט, הגעתי לכלל מסקנה שהמאשימה לא עברה את המשוכה הראייתית הנדרשת לשם הרשעה בפלילים, ועל כן מתחייבת המסקנה שיש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

אלהאם העידה כי נעלה את הדלת הבית על מנת שהנאשם לא ייצא ממנה, ואז הנאשם החל לשבור רהיטים וחפצים בתוך הבית (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 18-33, עמ' 16 לפרוטוקול ש' 1 - 4).

אלהאם ציינה בעדותה כי לאחר הארוע הלך הנאשם לקופת חולים "מכבי" במחנה הפליטים שועאפט, לצורך קבלת טפול רפואי, עדות שאינה מתיישבת עם העובדה שהנאשם הגיע למחסום, השוטר הזמין מד"א והנאשם קיבל טפול רפואי בבית החולים הדסה עין כרם.

בחקירתו הנגדית, חל שינוי בגירסתו והוא אמר כי לאחר שהנאשם ביקש לידקור אותו, אמו הוציאה את הנאשם מן הבית, ואז הנאשם חזר הביתה ובקש שוב לידקור אותו, המתלונן אמר שיגיש תלונה והנאשם בתגובה דקר אותו (עמ' 39 לפרוטוקול ש' 21 -24) כמו כן, גירסתו בבית המשפט לא תיאמה לגמרי את הודעתו במישטרה.

עם זאת, בעדותו בבית המשפט מנשאל היכן אותן הקלטות, סיפר שהטלפון של אמו בו בוצעו ההקלטות נישבר, וכי מכשיר הטלפון שלו נגנב.

...

לסיכום, אציין, כי עדותה של אלהאם בבית המשפט לא תאמה את גרסת המתלונן, את הראיות בעניין הפציעה ואת שהתרחש לאחריה, וזאת בנושאים מרכזיים שהם לב לבו של האירוע, ולתת אין לייחס משקל כלשהו לאמור בעדותה.

לסיכום, עובדות האישום הראשון לא הוכחו מעבר לספק סביר ועל כן יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

סוף דבר אני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה את עובדות כתב האישום ברף הנדרש בפלילים, ועל כן אני מזכה את הנאשם מחמת הספק.