בקשה לזימון עדים בתביעה נגד בתי הדין השרעיים

אפרט: תכשיטי הזהב ניתנים לרוב בחברה הערבית כמעין "נדוניה" – מתנה לחתונה, ואלו נכללים בדיון הכולל שנערך במועד הגירושין בפני כב' בית הדין השרעי.

בכל הנוגע לכלל האוסר עדות פסולה מפי השמועה ותכליותיו של אותו הכלל, ראה אשר נכתב בספרות: י' קדמי על הראיות 567 חלק שני (2009): "עדות 'מפי השמועה', משמעה– עדות על 'מידע' שקלט העד מפיו של אחר; ועל כן – אין הוא יכול להעיד על אמתותו, אלא רק על כך שהמידע הגיע לידיעתו ... סימן ההיכר של 'עדות מפי השמועה' נעוץ, איפוא, באי יכולתו של העד להעיד על אמתות תוכנה של אותה עדות, אלא על עובדת 'קיומה' בלבד ... הכלל הפוסל עדות מפי השמועה, אוסר על עד למסור בעדות מידע שהגיע אליו מפיו של אחר –בעל פה, בכתב או בהתנהגות – אם תכלית העדות היא הוכחת אמתותו של אותו מידע; וזאת – משום שאין הוא יכול לערוב לאמיתותו של תוכן המידע ... ברם, מקום שתכלית העדות על 'דברים' שנאמרו (בעל פה, בכתב או בהתנהגות) על ידי אחר, היא הוכחת עצם אמירתם בלבד (מבלי ליתן את הדעת לאמיתותם) – לא יחול הכלל האמור; באשר למטרה זו, דין ה'דברים' כדין כל פרט שנקלט על ידי העד בחוש השמיעה שלו. למטרה זו – דין ה'דברים' ששמע העד כדין 'עדות מקור', ואין רואים אותה כ'עדות מפי השמועה ..." במקבץ הטענות השני, מעלה ת' טענות חמורות וטוענת, כי א' ניסתה לפגוע במקור פרנסתה על דרך הפצת פרסומים שיקריים: במועדים בהם ת' עבדה בחברת ******, א' נהגה ליצור קשר עם המנהל של ת' ולטעון באופן שקרי כאילו זו "מוכרת ****** ב****". א' פירסמה פירסומי דיבה אשר הופנו כנגד ת', כדי שזו תפוטר מעבודתה, עד שהיה צורך להזמין מישטרה כדי שזו תחדל מלעשות כן. עם זאת עינינו הרואות, כי גם כאן המדובר בעדות מפי השמועה, כאשר תצהיר מטעם המנהל לשעבר של ת', כלל לא צורף לתצהירי התביעה, ואף לא נתבקש לזמנו לעדות.

...

מאחר וכתבי התביעות מכילים טיעונים רבים מן היקב ומן הגורן, אין מנוס להתייחס לכל מקבץ טענות בנפרד, ולהראות כיצד לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענותיהם בדבר דיבה ולשון הרע, ומקל וחומר שלא עלה בידם להוכיח את טענותיהם החמורות בדבר תקיפה, הפרת חובה חקוקה וכן טענות נזיקיות שונות.

סוף דבר, התובענות בגין לשון הרע והוצאת דיבה נדחות.

אם כן ולסיכומו של דבר, במסגרת התובענה לאיזון משאבים על י' לפעול בהתאם להוראות חוות הדעת האקטוארית ולהעביר לא' סך של 10,126 ₪ בתוספת הצמדה וריבית לערכים דהיום, לאיזון כולל של עודף זכויותיו.

בית דין איזורי לעבודה בבאר שבע ב"ל 18387-12-12 29 אוקטובר 2013 לפני: כבוד השופט יוסף יוספי נציג ציבור (עובדים) – מר ישראל עמישי נציג ציבור (מעבידים) – מר דוד לאון מיוני התובעת: זאידה אעסם (ת.ז.-023163579) ע"י ב"כ: עו"ד מחמד מסבחה הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד הילה גולן פסק דין

טענת התובעת לטענת התובעת, היא פרודה מבעלה, היא הגישה כנגדו תביעת מזונות לבית הדין השרעי, וניתן פסק דין בהתאם.

בקליפת האגוז, בטרם נפרט את הנימוקים, נציין כי הגענו למסקנה, לפיה מן העדויות והראיות עולה כי התובעת ובעלה המשיכו להיות בני זוג ולנהל משק בית משותף, וכי למעשה לא חל שינוי באורח חייהם ובאופי הקשר ביניהם.

בנוסף לאמור לעיל, התובעת לא זימנה לעדות את בעלה.

משנשאלה מדוע הסכום כה נמוך, טענה: "לא היה לו כסף אז ככה הוסכם שישלם 100 ₪ לכל ילד. הוא לא עבד בצורה רצופה" וכן הוסיפה כי "רציתי יותר אבל ידעתי שאין לו וגם ההורים הגיעו להסכם". משהוצג בפניה טופס הבקשה שהגישה לבית הדין השרעי, שם תבעה רק 100 ₪ מזונות לכל ילד, המשיכה לדבוק באותה תשובה.

...

אין אנו מקבלים את גירסת התובעת לפיה עובדות אלה אינן נכונות, וכי בעלה אינו עובד באופן רצוף.

מכל האמור לעיל עולה, כי התובעת ממשיכה להתגורר עם בעלה ולנהל עימו משק בית משותף.

אחרית דבר התובענה נדחית.

לפניי בקשות התובע/המבקש מיום 6/10/19 ו- 1/12/19, לזמן לעדות את העדים הבאים: מר איאד זחאלקה, קאדי בית הדין השרעי לערעורים, ומי ששמש בזמנים הרלבאנטיים לתביעה מנהל בתי הדין השרעיים (להלן: "הקאדי זחאלקה" או "המנהל"); גב' הנא ח'טיב, קאדית בית הדין האיזורי השרעי בנצרת (להלן: "הקאדית").

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי אין זה סביר שבכל פעם שמוגשת תביעה כנגד הנהלת בתי הדין, יוזמנו הפונקציות הבכירות ביותר לצורך מתן עדות, מקום בו ניתן להסתפק בעדותו של בעל תפקיד אחר רלוואנטי "שמכיר את העניין מתוקף תפקידו". בהקשר לשאלת הרלבנטיות, טענה הנתבעת כי התובע לא טרח להתייחס לתמצית עדותם, אלא הסתפק באמירה כללית של קנוניה שכביכול הובילה לפיטוריו, דהיינו הטענה הכללית כי הקאדי זחאלקה חפץ בפיטורי התובע בגלל תלונה על זיוף המסמך.

...

לסיכום הנני נעתרת לבקשה ברובה, ודוחה את חלקה.

הנני מורה על זימון עו"ד אבזך לעדות בפנינו, לדיון ההוכחות שנקבע ליום 10/12/20 בשעה 09:00, או לכל מועד נדחה שייקבע.

בנוסף, אני מורה על העדתם של הקאדי זחאלקה והקאדית חטיב - בהתאם לכללים שנקבעו בהלכת חגי יוסף.

       העדה השנייה, באותה ישיבה, הייתה אמו של הקטין, שאישרה כי עורך הדין ייצג אותה בהליכים בבית הדין השרעי, כנגד בעלה (העד הראשון הנ"ל; ראה הפיסקה הקודמת).

     הנאשם ביקש לדחות את הדיון כדי לאפשר הבאת עדים נוספים אך בית הדין דחה את בקשתו ונימק זאת בכך שהנאשם לא זימן את העדים דרך בית הדין כפי שנקבע בהחלטה הקודמת מיום 16/05/13 (עמ' 4 להחלטה מיום 02/06/13).

     בית הדין המשמעתי הארצי (אב בית הדין - עו"ד יעל פנקס; חב"ד עו"ד קסיס מרים; חב"ד עו"ד גושן אביתר), שמע את הצדדים (כאשר המערער מייצג את עצמו) בישיבת יום 09/09/13, שבה הסביר ב"כ הקובל (המשיב שם), כי מדובר במקרה שבו אותה עורכת דין שהיתה עדת תביעה החתימה את המתלוננת על מיסמך הסותר את עדותה של המתלוננת בבית משפט.

לדבריו, אילו נעתר היה בית הדין המחוזי לבקשה זו, היה מרשו נימנע מלמסור גרסה, שמכוחה הועבר אליו נטל הראיה, ובהיעדר ראיות קבילות נגדו, מרשו לא היה מורשע (פיסקה 5 לפסק הדין).

...

       לענין חוות הדעת הגרפולוגית, טענת הנאשם היא, כי "על המתלוננים להגיש חוות דעת גרפולוגית, על מנת להוכיח את טענותיהם ולא עשו כן אז דין התלונה להידחות על הסף" (סעיף 3 עמ' 1 לסיכומיו; וכן בראש עמ' 2; הנאשם חוזר על כך גם לקראת הסיום  בעמ' 4).

בית הדין אף נתן לו הזדמנות להביא עדות מומחה בתחום הגרופלוגיה, אך הוא בחר שלא לעשות כן. לאור האמור לעיל, טענת העדר הייצוג על ידי עורך דין – נדחית.

לפיכך, טענת הגנה זו של המערער, שכאמור, לא הושמעה במלואה – נדחית.

עם כל הרצון לתת משקל לנסיבות אישיות של נאשם, סבורני כי קביעת עונש של שלוש שנות השעייה (לעומת חמש שנות השעייה בפרשת עאסי הנ"ל), יש בה משום איזון נכון והתחשבות מספקת.

כב' הקאדי עבדאלכרים עבאס – במהלך שמיעת העדויות התברר כי בהליכים לגבי צו הירושה בבית המשפט לעינייני מישפחה, ייצג את התובעת עו"ד דאז עבדאלכרים עבאס, אשר מונה בנתיים לכהונת קאדי בבית הדין השרעי, ולהלן יכונה: "כב' הקאדי". במהלך עדותה של התובעת, היא נישאלה שאלות לגבי ההליך שהתקיים בבית המשפט לעינייני מישפחה באפריל 2014 בעיניין צו הירושה ואף נישאלה שאלות לגבי המידע שנימסר לה באותו הליך, מאת כב' הקאדי, כמי שייצג אותה.

מעבר לכך, נשאלת השאלה – אם התובעת ידעה על ייפוי הכוח ועל פסק הדין ההצהרתי כבר בשנת 2013 – מדוע פנתה לבית המשפט בתביעה הנוכחית רק בשנת 2015, ומדוע יש לתת לה אורכה מכוח תקנה 528 לצורך הגשת הבקשה מכוח תקנה 201? הדברים מצטרפים לכדי מסקנה לפיה לא ניתן לתת אמון בגירסת התובעת לגבי אי קבלת הזימון לדיון בשנת 1991 או בדבר אי ידיעתה אודות ההליך משנת 1991, בודאי שעה שהטענות מופנות כנגד פסק דין חלוט, אשר מאזכר שבוצע זימון כדין, ובמיוחד שעה שמטעם התביעה הוצגה עדות בעל-פה של בעלת הדין בלבד.

...

טענותיה של התובעת בהקשר זה חייבו בירור עובדתי (ולכן, לא סברתי שיש לסלק את התביעה על הסף בשלב המקדמי), אך לאחר אותו בירור ולאחר שלתובעת ניתנה ההזדמנות להציג את הראיות בהקשר זה – מסקנתי היא כי התובעת ידעה על פסק הדין בסמוך לשנת 1991, ולמצער מתחילת שנת 2013, האיחור אינו נובע מנסיבות חיצוניות שאינן בשליטת התובעת אלא בהתנהגותה של התובעת עצמה – ולכן, היא איחרה את המועד להגיש בקשה לביטול פסק הדין ההצהרתי שנת 1991 ואין להאריך את מועד.

מעבר לכך, אף אם הייתי מקבלת את הבקשה למתן אורכה – לא שוכנעתי כי קיימת עילה לביטול פסק הדין משנת 1991, בין אם מחמת חובת הצדק ובין אם במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט.

התוצאה - לאור כל האמור מעלה, דין התביעה להידחות.