בקשה לזימון עדים בהליך משפטי

בסעיף 31 לתצהירו ציין שלמה כי "בהתאם למה שנימסר לי על ידי החקלאים (הם התובעים בהליך הקודם – ר.ר.) הכירה [המשיבה] בחבותה ושילמה לתובעים פיצויים בסכומים גבוהים ביותר". בהמשך, ציין שלמה כי הוא מבקש "לזמן את התובעים [בהליך הקודם] להעיד גם בתיק זה ולהגיש את התצהירים והחומר שהוגש שם כדי להראות ש[המשיבה] פעלה באופן שיטתי להסתיר את הסיכונים שכבר ידעה עליהם..." (סעיף 32 לתצהיר).

בהמשך לכך, הוא ציין כי "בהתאם לכללי אי הקבילות והחיסיון החל על הסכם הגישור והמסמכים שנוצרו במסגרתו, ומשהוסכם גם בגוף הסכם הגישור כי תוכנו יהיה חסוי וכי לא ייעשה בו שימוש בהליך משפטי כלשהוא וכן הוסכם כי התובעים שם לא יהיו רשאים ליתן עדות נגד [המשיבה] או לשתף פעולה בתביעות נגדה, מתקבלת הבקשה". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות העירעור שלפניי.

...

אני סבורה כי יש להבחין בין האמור בתצהיריהם של שלמה ושל שי; לבין תצהירי העדות הראשית של התובעים בהליך הקודם וחוות הדעת של המומחה מטעמם.

באשר לסעיפים בתצהירי העדות הראשית של שלמה ושי – אני סבורה כי אכן היה מקום להורות על מחיקתם.

אשר על כן, הערעור מתקבל באופן חלקי, במובן זה שהחלטת בית משפט קמא תעמוד בעינה רק ביחס לסעיפים 31 לתצהיריהם של שלמה ושי.

שנית, משהוגשו כבר תצהירי עדות ראשית של בעלי הדין בתיק ומשנמצא כי שניהם לא הגישו רשימת עדים, הרי מרכז הכובד יינתן בהחלטתי זו לאופן ועיתוי הגשת הבקשה לזימון העד, לרבות עמידתה במבחנים להתרת זמונו של עד בשלב מיתקדם של ההליך.

הטיעונים העובדתיים והמשפטיים לעניין המערך ההסכמי שבין בעלי הדין ואותם צדדים שלישיים - חברת רשות או דלקנית – היו ידועה לנתבעים מתחילתו של ההליך, ובשום שלב לא נטען כי קיימים עדים מטעם מי מחברות אלו שהנתבעים חפצים בזימונם.

...

בעניין איילי הנ"ל נפסק כי "כפי שציינתי בעניין רילטקס, בקשות לזימון עד מציפות לא אחת את המתח שבין חשיפת צדק לבין יעילות דיונית. בבחינת בקשה לזימון עד, בית המשפט נדרש לאזן את תרומתו הצפויה של העד המבוקש לבירור האמת, לבין אינטרסים של יעילות דיונית- אינטרסים שהערכאה הדיונית אמונה עליהם [...]. באופן כללי, ניתן לומר כי ככל שעדותו של העד היא משמעותית וחשובה יותר לבירור האמת, כך יצטמצם משקלם של שיקולי היעילות; ולהיפך. יש לתת את הדעת בהקשר זה לאופי הסכסוך ולהיקפו, למחלוקות העובדתיות ולתרומה האפשרית של כל אחד מהעדים לבירור המחלוקת העובדתית והתחקות אחר האמת. זאת תוך שבית המשפט מביא בחשבון גם את משאבי הזמן המוגבלים שלו, ואת הצורך שלו לקיים דיונים בהליכים רבים". כן נקבע כי "מהאמור לעיל נובע גם כי בית המשפט רשאי שלא להיעתר לבקשה לזמן עד לעדות אף אם עדותו קבילה ורלוונטית [...]. זאת- אם לאור סוג הסכסוך והמחלוקת העובדתית הדורשת הכרעה, התרומה השולית של העדות לבירור האמת איננה משמעותית; ואם מדובר בזימון עד שכרוך בסרבול משמעותי של ההליך". עוד נפסק כי "אם מדובר במחלוקת עובדתית שולית או בעד שעדותו מבוקשת ביחס לנושא פריפריאלי שאינו במוקד המחלוקת בין הצדדים, בית המשפט רשאי לעשות שימוש בשיקול דעתו ולא להתיר את זימונו של אותו עד". בחזרה לענייננו – בבואי לבחון את שאלת הרלוונטיות של העדות, די להפנות לטיעוני הצדדים בדיון שהתקיים ביום 14.4.22.

ומשלא התקבלה הסכמה לסיום ההליך ללא שמיעת ראיות, התיק נקבע להוכחות כבר על פי החלטתי מתאריך 1.9.23, תוך שהוריתי להם לזמן עדיהם.

לאור כל המקובץ לעיל, הבקשה נדחית.

במסגרת תביעה שהגישה עמידר נגד העותר בבית משפט השלום בבת-ים בת"א 64910-01-23 לפינוי וסלוק יד מדירת האם, ההסכמה שניתנה על ידי ב"כ עמידר היתה לעכב את ההליכים בתביעה בבית משפט השלום עד להחלטה בעתירה וזאת לאור העובדה שהוגשה עתירה (ראה הודעה על הסכמה דיונית – בקשה מס' 3 בת"א 64910-01-23).

העותר מושתק מלהעלות גרסאות עובדתיות סותרות בשני הליכים משפטיים שונים.

בקשה לחקירת עדים – בקשה מס' 16: 5.1) ב"כ העותר הגישה בקשה לזימון וחקירת מצהירים.

...

העותר לא ביקש מהמשיבים לתת הסכמה להארכת מועד להגשת העתירה טרם הגשתה והם אף טענו כי דינה של העתירה להידחות, בין היתר, בשל הגשתה בשיהוי, אך כשהוגשה העתירה הוצג מצג ולפיו ב"כ עמידר נתן הסכמתו להגשת העתירה עד ליום 1.6.2023.

עיון בפסק הדין המחוזי בעניין בשארי מלמד, כי בית המשפט המחוזי נדרש בראש ובראשונה לפרשנות סעיף 70 וקבע, לאחר ניתוח לשון החוק ותכליתו, כי "הוראת המעבר חלה אך ורק על מי שהתגורר עם הזכאי ביום 1.8.09 ובתקופה של ארבע השנים הסמוכות לו, והמשיך להתגורר בדירה ברציפות עד לפטירת הזכאי". אכן, בית המשפט המשיך ונדרש גם לדרישת המגורים בדירה במשך שלוש שנים קודם לפטירת האם והעיר כי גם במישור העובדתי קיים קושי של ממש בקביעה לפיה העותרת עמדה בתנאי זה. מסקנת בית המשפט הייתה כי "לא עלה בידי העותרת להוכיח שהתגוררה עם אמה בשנים שקדמו לפטירת האם, וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתה". מכאן עולה שהעתירה לא נדחתה עקב הקשיים במישור העובדתי (כך שפרשנות סעיף 70 יכולה להיחשב כאוביטר) אלא משני הטעמים גם יחד.

אני סבורה, כי פסק דינו של בית משפט עליון מחייב אותי בהתאם לסעיף 20 (ב) לחוק יסוד השפיטה, וודאי כאשר פסק הדין בערעור בעניין אוחיון מרק ניתן בבית משפט המחוזי בהרכב דן יחיד, כאשר ככלל ערעור על פסק דין של בית משפט שלום בתביעת פינוי וסילוק יד נדונה בפני הרכב תלתא (סעיף 37 (א) (2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984.

יצוין כי ב"כ העותר מסתמכת על פסק דין שניתן בבית משפט מחוזי בירושלים בינואר 2024, כאשר החלטת הועדה ניתנה ביום 16.3.2021, על בסיס המצב המשפטי והעובדתי שהיה ידוע באותה עת. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית העתירה.

הפסיקה עמדה על כך כי יש לסרב לבקשה לזימון עדים רק כאשר ברור כי עדותם אינה רלוואנטית להליך המשפטי, ראו לדוגמא: ת"א (שלום כ"ס) 17077-02-20 אלון סבירסקי נ' ארנה-מועדון רכיבה בע"מ (נבו 20.08.2023)‏‏: "ברע"א 9055/07 שירותי בריאות כללית נ' נאדר נאצר (נבו 22.11.2007) הוזכר כי "כאשר מדובר בעדות שהנה בעליל לא רלוואנטית רשאי בית המשפט לסרב לבקשה לזימון העד, מכיוון שמדובר בעדות ש"אין בה צורך" כלשון סעיף 1(ב) ל[פקודת הראיות].

...

ומן הכלל אל הפרט: לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

נקבע, כי הדיון בעירעור התייתר מאחר שנקבע כי לבקשת העותרת יתקיים הליך הוכחות בתיק, אלא שזה מתעכב "בעיקר בשל העובדה שהמערערת [העותרת – י' א'] מעכבת את תגובותיה ובקשותיה לבית-המשפט קמא [בית המשפט לעינייני מישפחה – י' א'], בנתיים היא מסרבת לשתף פעולה עם מרכז הדסים או עם כל גורם טפולי, וכן היא חזרה בה מהסכמתה שייערך לה איבחון [...]". בגדרי פסק הדין השני נדחה ערעור שהגישה העותרת על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה לדחות בקשה לזימון עדים לדיון הוכחות.

יודגש, כי הכלל בדבר אי-עקיפת הליכי העירעור הקבועים בחוק עומד בעודו גם כאשר המועד להגשת בקשת רשות ערעור חלף, וזאת מבלי להביע עמדה באשר לאפשרויות העומדות לפני העותרת בהתאם לדין (ראו: בג"ץ 6428/22 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (2.10.2022)).

...

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה המסקנה היא כי דינה להידחות.

כלל ידוע הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על הכרעות שיפוטיות שנתנו הערכאות המוסמכות ואין לאפשר את עקיפת הליכי הערעור הקבועים בחוק באמצעות הגשת עתירה לבית משפט זה (ראו מיני רבים: בג"ץ 1422/24 א.י.ז.י אבו אחזקות בע"מ נ' בית המשפט לענייני משפחה, פסקה 3 (22.2.2024)).

בנסיבות אלה, דין העתירה להידחות על הסף אף מחמת היותה כוללנית (ראו והשוו: בג"ץ 4963/23 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 5 (3.8.2023)).

נוכח כל האמור, העתירה נדחית; בנסיבות העניין, איננו עושים צו להוצאות.