במבנים אלו משתמשים המבקשים לצרכים שונים, ובכללם – מסגרייה, מגורים, מחסנים ומכלאת כלבים (להלן: האישום הראשון).
בתום פרשת התביעה ובפתח הדיון שהתקיים ביום 01.05.2022, טענה באת-כוח המשיבים דאז, עו"ד עליזה לוין (להלן: הסנגורית), כי לא הוכחה אשמתם אף לכאורה (זאת, בהסתמך על הוראת סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן בהתאמה: טענת אין להשיב לאשמה ו-חוק סדר הדין הפלילי)), אך ביקשה להרחיב בטענה במסגרת דיון מאוחד בו יישמעו גם סיכומי ההגנה; שכן, היא הודיעה כי בין אם תיתקבל הטענה בין אם לאו, המבקשים מעוניינים להמנע מלהעיד.
בשים לב לעדותו של המפקח אשר לא נסתרה, בשל העובדה שנימצא כי ראיות ההגנה חיזקו דוקא את טענות המדינה וכן לאור הוראת סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה שתיקת נאשם עשויה לחזק את ראיות התביעה, נקבע כי הוכחה זיקת המבקשים למקרקעין ולמבנים וכי אין בנמצא היתר לבנייתם, כמו גם היתר לשימושים שנעשו בהם.
בסופו של דבר, הורשעו המבקשים בכלל העבירות שיוחסו להם בשני האישומים, פרט לעבירת שימוש בנגוד לתכנית, ממנה זוכו לאחר שלא הוכח ייעוד המקרקעין על-פי התכנית; זאת, על אף שדבר זכויים בעבירה זו לא הוזכר במפורש בהכרעת הדין.
...
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט ע' דרויאן-גמליאל) בעתפ"ב 3681-09-22 מיום 15.06.2023, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברחובות (כבוד השופטת א' סבחת-חיימוביץ) בתו"ב 57212-07-17 מיום 07.06.2022 ומיום 20.07.2022, בהתאמה.
בסופו של דבר, הורשעו המבקשים בכלל העבירות שיוחסו להם בשני האישומים, פרט לעבירת שימוש בניגוד לתכנית, ממנה זוכו לאחר שלא הוכח ייעוד המקרקעין על-פי התכנית; זאת, על אף שדבר זיכויים בעבירה זו לא הוזכר במפורש בהכרעת הדין.
כך, מקובלת עליי עמדת המדינה לפיה הטענה המשפטית עליה הצביעו המבקשים, כלל לא לובנה במישור העובדתי בפני הערכאות קמא.
מאליו מובן, כי איני מביע כל עמדה ביחס לשאלה משפטית זו.
הבקשה להוספת ראיה
מכל האמור לעיל, עולה כי גם דינה של הבקשה להוספת ראיה להידחות, כפי שארחיב להלן.
סוף דבר
בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, ועמה הבקשות להוספת ראיה ולעיכוב ביצוע.