עסקינן בעירעור על פסק דינו בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) בתיק 31877-11-12 מיום 21.1.13 (להלן: "פסק הדין"), בו התקבלה בקשת המשיבה להארכת מועד להגשת בקשה לועדה המיוחדת (להלן: "הועדה המיוחדת") שהוקמה מכח סעיף 137 לחוק יישום תוכנית ההיתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן: "חוק ההיתנתקות").
...
רק מטעם זה, לטענת המערערת, יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא.
מעבר לכל האמור לעיל, טוענת המשיבה בעיקרי הטיעון שהגישה כי בניגוד לטענת המערערת, סעיף 13 לחוק ההתנתקות, הקובע תקופת התיישנות של שלוש שנים על כל תביעה לפי אותו חוק, אינו חל על בקשות לוועדה המיוחדת, אלא רק על תביעות המוגשות אליה – כך שלמעשה אין התיישנות על כל הבקשות המוגשות לוועדה.
באופן דומה מאוד לנדון דנן, קיבל שם בית משפט קמא בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לוועדה המיוחדת, בהחלטה שנוסחה כך: "הבקשה מתקבלת ובלבד שהבקשה תוגש תך 30 ימים". בשל היעדר הנמקה, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והחזיר את התיק להנמקת בית משפט קמא.
בנסיבות אלה, הערעור מתקבל, במובן זה שהתיק יוחזר לבית משפט קמא, אשר ינמק מהם הטעמים המיוחדים העומדים בבסיס החלטתו להאריך את המועד.