בכתב ההגנה, כפי שהדבר עולה מתצהיר מנהלה בבקשת הרשות להיתגונן, עיקר טענות הנתבעת היו, כי התובע לא עבד, בין היתר לא ניהל יומנים, כי הפרויקט עצר ובעצם התובע הפסיק לעבוד, כי "לא היה לו מה לעשות".
בחקירתו של מנהל הנתבעת מיום 16/11/19, עולה הרושם כי תשובותיו מיתחמקות, ואינן מפורטות דיין, לא עלה מדבריו כי אכן התובע לא עבד, הוא נתן תשובות כלליות , כוללניות, "עבד יומיים שלושה", מסר כי הוא הודיע לתובע מספר פעמים, כי המצב קשה אולם לא הוצגה כל ראיה כי אכן נאמרו דברים אלה.
הדבר היחידי שהוצג על ידו היה המכתב בו הוא הודיע כי עבודת התובע מופסקת, מכתב שלא קיימת לגביו מחלוקת בין הצדדים.
עובדה שאינה שנויה במחלוקת היא, כי בהסכם שנחתם בין הצדדים, לא נבעו נקודות יציאה, ביטול, התליה, גב אל גב וכיו"ב הוראות או הסכמות, שיש בהן קביעה מפורשת או מסתמנת, כי ככל שיופסק הפרויקט ע''י משרד התחבורה, תופסק העבודה, או סעיף בהסכם המתיר לנתבעת להפסיק את ההיתקשרות כרצונה החופשי בנסיבות מסוימות.
...
אולם, אין באותו מכתב זכר לנסיבות הנטענות מפיה של הנתבעת בהגנה עסקינן, לפיהן כפי המצופה מחברה מקצועית בעלת שם ומוניטין שזכתה במכרז מהמדינה, להעביר הודעה מסודרת, המבהירה את הנסיבות בהן נדרש מהתובע להפסיק את עבודתו, מאחר וקיים עיכוב או הפסקה או עצירה של הפרויקט לתקופה מסוימת, או לכל הפחות להזכיר כי המשך הפרויקט תלוי בהליך משפטי וכי "יש להתאזר בסובלנות"!
הדיון הנ"ל, מוביל אותנו לטיעון הנתבעת בסיכומיה לסיכול חוזה, ועל אף שאני קובעת כבר בשלב זה, כי המדובר בהרחבת חזית אסורה, בטיעון שלא הוזכר בכתב ההגנה הראשון של הנתבעת, הוגנב בפעם הראשונה בכתה הגנתה המתוקן, והעניין כאמור לעיל, לא נדון לגופו, למרות התנגדות התובע במהלך ניהול התיק .
כן משנשאל מנהל הנתבעת אודות הרכב בחקירתו, הוא התחמק מהשאלה ולא ענה אולם משלא הופרכו טענותיו של התובע כי בוצעה עבודה אף במסגרת החודשים האחרונים לפי ההסכם, ולא הוכח ההיפך, לרבות כל האמור לעיל לעניין הקטנת הנזק, אני סבורה כי התובע הוכיח את תביעתו, ודין תביעתו להתקבל במלואה.
אשר על כן, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת בתשלום מלוא סכום התביעה, הסך של 74,880 ₪ , אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פתיחת ההליך, 5/3/2019 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן, אגרת התביעה ששולמה, חצי ראשון ושני, וכן שכ''ט עו''ד בשיעור 9,000 ₪ להיום.
