בקשה להתליית הליך פלילי בשל אי התייצבות נאשם

כתב האישום הוגש בשנת 2021 אולם ההליכים הותלו בשל אי התייצבות הנאשם.

התובע ביקש ליתן משקל לחומרה לעובדה שהנאשם ביצע עבירה דומה והורשע תוך כדי ניהול ההליך הנוכחי.

הנאשם בן 18.5 במועד ביצוע העבירה, ללא עבר פלילי, המלצת שירות המבחן היתה לתת משקל רב לשיקול השקום.

...

בית המשפט מצא חשיבות להתייחס לתוצאות המעשה היינו צלקת באורך 10 ס"מ בפניו של המתלונן.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות ומדיניות הענישה הנוהגת ובהתאם לסעיף 40יג לחוק העונשין, אני קובעת שמתחם הענישה ההולם בגין האירוע שלפני נע מ-8 חודשי מאסר ועד 18 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית.

אשר על כן אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות.

בין הצדדים לא גובשה הסכמה עונשית כלשהיא, ולאחר הרשעת הנאשם הופנה עניינו, לבקשת בא כוחו, לשירות המבחן על מנת שתבחן שאלת הארכת עונשי המאסר המותנים אשר הוטלו עליו בהליכים קודמים והם ברי הפעלה בעניינינו, כך גם לאור גילו של הנאשם.

מנגד, ב"כ הנאשם טען שיש להיתעלם מייחוס משפחתי זה או אחר ולהסתכל על הנאשם עצמו שלחובתו שלו עבר פלילי דל. לטענתו, יש לבקש מהממונה למצות את אפשרויות הבדיקה.

בשל אי התייצבות הנאשם, לא נותר לי אלא לדחות פעם נוספת את ישיבת הטיעונים לעונש.

כפי שתואר מעלה, הנאשם לא התייצב לדיונים גם שהוצאו נגדו צוי הבאה וגם לאחר שההליכים הותלו וחודשו.

...

במסגרת טיעוניה, המאשימה עתרה להטלת ענישה של מאסר בפועל שלא יפחת מ- 12 חודשים, תוך הפעלת עונש מאסר מותנה בר הפעלה של 6 חודשים במצטבר לעונש המאסר בפועל, כך שבסופו של דבר עתרה המאשימה להטלת עונש מאסר בפועל למשך 18 חודשים.

אני מורה על הפעלת עונש מאסר מותנה בר הפעלה של 6 חודשים למשך 3 שנים שהוטל על הנאשם בבית משפט שלום תעבורה חדרה תיק 12327-01-17 גזר דין מיום 03.04.17 אשר ירוצה במצטבר לעונש המאסר האמור בסעיף 1, כך שבסופו של דבר ירצה הנאשם מאסר בפועל לתקופה כוללת של 16 חודשים.

אני מורה על הפעלת עונש פסילה מותנה של 6 חודשים למשך 3 שנים, כפי שהוטל על הנאשם בבית משפט שלום תעבורה חדרה, תיק 12327-01-17 גזר דין מיום 03.04.17 אשר ירוצה, לפנים משורת הדין, בחופף לעונש הפסילה האמור בסעיף 4 לעיל.

לאור התנהלות הנאשם בהליך זה שלפני כפי שהדבר הוזכר בגזר דין זה, כך גם לאור התנהלותו בדיון שהתקיים בפני ביום 9/12/21 שבגינה נדחתה ישיבת הטיעונים לעונש והוצא נגד הנאשם צו הבאה ללא שחרור אני קובע שעונש המאסר בגין תיק זה ירוצה לאלתר.

בהמשך ההליכים נגדו הותלו וחודשו לאחר חזרתו לארץ, אולם גם לאחר מכן הליכים הותלו שוב בשל אי התייצבות הנאשם ושוב חודשו.

בית המשפט העליון דחה את בקשת הנאשם להרשות ערעור; · עפ"ג (מרכז) 56608-07-13 מדינת ישראל נ' ברנס (17.11.13) – בית משפט השלום הרשיע את הנאשם, לפי הודאתו, בעבירות של פריצה לרכב במטרה לגנוב, גניבה מרכב והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

העונש ההולם בתוך המיתחם בקביעת העונש ההולם בתוך המיתחם לקחתי בחשבון את הנסיבות הבאות אשר אינן קשורות בבצוע העבירות: לזכותו של הנאשם עומדת הודאתו במיוחס לו ונטילת אחריות על מעשיו; הנאשם נעדר עבר פלילי ובתקופה הארוכה שחלפה מאז ביצוע העבירות לא ניפתחו לחובתו תיקים פליליים נוספים; הנאשם עובד בעבודה מסודרת ומנהל זוגיות יציבה; בתסקיר שירות המבחן תוארו נסיבות חייו הקשות והמורכבות של הנאשם.

...

לאחר שאיזנתי בין האינטרסים העומדים על הכף, הגעתי למסקנה כי אין מקום לחילוט הרכב, למרות ששימש לביצוע העבירות.

מכאן, שהבקשה לחילוט הרכב – נדחית.

סוף דבר לפיכך, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בדרך של עבודות שירות לתקופה של 6 חודשים.

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין וחבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, וזוכה מעבירת שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 [במאמר מוסגר: שימוע גזר הדין נדחה מספר פעמים, ראשית בשל מצב החרום ובהמשך בשל אי התייצבותו של הנאשם].

הנאשם לא טרח להתייצב לבדיקה אליה זומן כדין, ואף לא התייצב לדיוני המשך, והובא לדיון בצו מעצר לאחר התליית ההליכים.

טיעוני הצדדים לעונש טיעוני ב"כ המאשימה לעונש נשמעו ביום 8.7.19, כשלאחריהם, כמתואר לעיל, נדחה הדיון מספר פעמים וההליכים אף הותלו למשך מספר חודשים בגין אי התייצבותו של הנאשם לדיונים.

אין לזקוף זאת לחובתו, בפרט לאחר שמצאתי לזכותו מאחת העבירות שיוחסה לו. מנגד, בנגוד לטענת בא כוחו, בשום שלב לא נטל הנאשם אחריות על המעשים בהם הורשע, כשגם לאחר הכרעת הדין המשיך לטעון לא רק לחפותו, אלא לאשמתה של המתלוננת, אשר לשיטתו צריכה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו. הנאשם לא השכיל לנצל את ההזדמנויות הרבות שניתנו לו: הוא לא שיתף פעולה עם שירות המבחן, אשר נימנע מהמלצה בעיניינו; נקבעו לו פגישות חוזרות ונישנות אצל הממונה על עבודות שירות, לשוא; הוא לא התייצב לבדיקה פסיכיאטרית אשר נקבעה לבקשת בא כוחו.

...

לאחר שנתתי דעתי לשיקולים המנויים בסעיפים 40ג(א) ו- 40ט לחוק העונשין, לאור הממצאים עליהם עמדתי לעיל ולאחר שבחנתי את מדיניות הענישה הנוהגת, מצאתי לקבוע מתחם ענישה שנע בין מאסר קצר שיכול וירוצה בדרך של עבודות שירות ועד מאסר לתקופה בת 10 חודשים.

אין בידי לקבל את עתירת ב"כ הנאשם לחרוג לקולא ממתחם הענישה, משלא מצאתי כל נימוק המצדיק זאת.

אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר בפועל.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

גם העובדה שהעבירות נשוא האישום בוצעו בעת שכנגד העורר תלוי מאסר על תנאי וכי בעבר הלא רחוק אף נאלץ ביה"מ להתלות הליכים פליליים כנגדו מאחר שלא התייצב לדיונים ולא אותר,מצביעה על מסוכנות העורר.

אולם בנגוד לנטען, עיון בהחלטות אלו מעלה כי כב' השופט שטיין לא הורה שם להביא את הנאשמים לראיונות במוסד גמילה,אלא דוקא מצא שלא להתערב בהחלטת ביה"מ אשר הורה על מעצר עד תום ההליכים וקבע כי באין המלצה טיפולית אשר תומכת ללא סייגים בחלופת מעצר טיפולית ,אין עילה להתערב בהחלטת ביה"מ. כב' השופט שטיין ציין אמנם כי אינו נועל את הדלת בפני חלופה כזו ואולם הבהיר כי הנטל להוכיח את קיומה והיתכנותה מוטל על העורר והוא טרם עמד בכך.

ניתנה היום, כ"ד איירכ"ד אייר תשפ"ב, 25 מאי 2022, בהיעדר הצדדים.

...

נימוקי הערר-העורר טען כי בניגוד לבקשות מעצר קודמות בהן יוחסה לעורר עבירה של התפרצות, כתב האישום הוגש בסופו של דבר בגין עבירות של הסגת גבול וגניבה בלבד ולטענתו,לא מתקיימת עילת מעצר,לא כל שכן בעצמה גבוהה.

בנסיבות אלו שעה שקמה עילת מעצר של מסוכנות המתייחסת לעבירות רכוש והעורר טרם התחיל הליך טיפולי בפועל, שוכנעתי כי הדרך בה נקט ביה"מ קמא בכך שמחד גיסא לא פסל אפשרות של שחרור לחלופה טיפולית ואולם מאידך גיסא, הפנה תחילה לקבלת תסקיר, הינה נכונה ומאוזנת.

אין בכך די כדי להגיע למסקנה מרחיקת הלכת,אליה הגיע ב"כ העורר, כאילו די רק בעצם מכתב המאשר קבלה למסגרת טיפולית ללא שיש בו בחינה כוללת והתייחסות לכל השיקולים הרלוונטיים,כדי להרים נטל זה. מעבר לכל האמור אפנה גם להלכה לפיה כאשר מדובר ב"שלב הביניים" בעיצומו של הליך מעצר עד תום ההליכים, כאשר טרם הושלמה הבחינה באשר למעצרו של העורר, חרף קיומה של זכות ערר, בימ"ש של ערעור ימעט להתערב בשלב זה (בש"פ 460/19 דינקו נ. מדינת ישראל , וכן בש"פ 5234/15 יצחקיאן נ' מדינת ישראל [6.8.15], פסקה 7, וכן בש"פ 371/15 בלעום נ' מדינת ישראל [19.1.15], פסקאות 6 ו- 7).

סוף דבר, הערר נדחה.