בקשה להשעיית הסדרי ראייה בשל מצב נפשי של הורה

לטענת התובעת, בעקבות מסכת האירועים המתוארת החלה לסבול ממגרנות קשות, בחילות, סחרחורות, קושי בנשימה ובעיות ראייה וכן מפגיעה נפשית.

הנתבעת הכחישה את ארוע הנזק הראשון וטענה, כי ככל שהתובעת אכן נדחפה על ידי אחד התלמידים, היה זה אגב פעולה ספונטאנית, שאינו קשור למחדל או התרשלות כלשהיא של הנתבעת, אשר, כנטען, היה מופקדת באותו זמן על שמירת הסדר והשגחה על התלמידים.

התובעת הלינה על כך שהמנהל הורה על השעייתו של התלמיד ליום אחד בלבד ואף לא אכף את הוראתו.

כאשר התבקשה התובעת להסביר טענתה בתצהיר כי לפני הארוע היתה אשה בריאה ועומתה עם מצבה האורתופדי שקדם לארוע, בצואר, בעמוד השידרה המותני ובכתף, הסבירה התובעת כי לפני הארוע תפקדה בכל עבודות הבית, בחוגים ובכל העניינים שבשיגרה ולאחר הארוע חשה ירידה בתיפקוד.

...

סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה קיומה של התרשלות מצד הנתבעת ואף לא הראתה קשר סיבתי בין מחדל כללי שהיא מייחסת לנתבעת לבין הנזק שנגרם לה. עם כל ההבנה לנזק שנגרם לתובעת, למצבה הרפואי שאינו שנוי במחלוקת, לכאבה ולסבלה, וליתר הנזקים שלטענתה נגרמו לה, ומשהתובעת לא הוכיחה עילה נזיקית נגד הנתבעת דין תביעתה להידחות.

התובעת הוכיחה כי האירוע הראשון אכן התרחש, ומומחה בית המשפט מצא כי יש לייחס לאירוע חלק מן הנזק הנטען.

על כן אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורכי דינו.

העניין שבפנינו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 8.3.2016 לדחות את בקשתם של המערערים, שהנם הוריו של המנוח רס"ן סאלח גדיר ז"ל, להכיר בזכויותיהם לפי חוק מישפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י – 1950.

המערערים טוענים כי מהחקירה אותה ניהלה היחידה לחקירות פנים בצה"ל לאחר פטירת המנוח עלה כי המישטרה הצבאית התרשלה בכך שלא יידעה את אנשי הפרקליטות הצבאית על כך שהמנוח שימש כמקור מודיעני של המישטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) וכי בשל מצב דברים זה נגרם לו מפח נפש אדיר נוכח אמונתו כי קשריו עם אנשי המישטרה הצבאית תסייע בידיו הן בתיק הפלילי והן במסגרת ההליך המשמעתי – מנהלי.

אשר לנטל הראייתי מדגישים המערערים כי המנוח נפטר במהלך שרותו הצבאי כתוצאה מחבלה אשר ארעה במהלך תקופת שרותו הצבאי ומשכך בהתאם לחזקה הקבועה במסגרת הוראת סעיף 2ב' לחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה הרי שיש לראות במנוח כמי שמת עקב שרותו הצבאי בשל ההחמרה במצבו הנפשי ולכן על המשיב מוטל הנטל להוכיח העדר קש"ס בין מות המנוח לבין השרות הצבאי החל מיום הגיוס ועד ליום השיחרור מצה"ל. טענות המשיב : במענה לטענות המערערים ציין המשיב כי המנוח הורשע בבית הדין הצבאי במסגרת הסדר טיעון לאחר שהודה במעשים המיוחסים לו. עוד טוען המשיב כי בית הדין הצבאי קבע בגזר דינו קביעות חמורות ביחס לדרך היתנהגותו של המנוח ואשר כתוצאה ישירה ממנה ננקטו הצעדים במישור המשמעתי – מינהלי (השעיה) ובמישור הפלילי (הורדה בדרגה, קנס עבודות שירות וכו').

בכל הנוגע למכתב אותו כתב המנוח עובר להתאבדותו מדגיש המשיב כי אין מכתב זה מהוה ראייה כלשהיא כנגד מי מהגורמים בצה"ל עליהם הלין קל וחומר משאין במכתב זה כל נימוק או הסבר מהו העוול אשר נגרם לו על ידם.

לפיכך, כל עוד המנוח ו/או מי ממקורביו נימנע מלדווח לגורמי בריאות הנפש הרלוואנטיים על היתדרדרות במצבו הנפשי של המנוח החל ממועד השעייתו משירות קבע ואילך, וכל עוד המערערים לא הציגו בפני ביהמ"ש חוות דעת סותרת מטעמם, הרי שלא ניתן לקבוע כי גורמי הצבא התרשלו בדרך התנהלותם בפן הרפואי – טפולי.

...

משכך, אנו סבורים כי מן הפן האובייקטיבי לא מתקיימת זיקה ישירה בין נסיבות התאבדותו של המנוח לבין שירותו הצבאי.

סוף דבר : איננו מוצאים לנכון להתערב בהחלטת המשיב ולפיה המנוח נפטר כתוצאה מהתנהגות רעה חמורה.

הערעור נדחה בלא צו להוצאות.

[1: בכתב האישום נרשם שהמוטות היו מברזל, אך לבקשת ב"כ המאשימה, במעמד הטיעונים לעונש, תוקן לכך שמדובר במוטות עץ, כפי שהוסכם בתיק בעיניינם של השותפים.

נערך ניסיון ליצירת שתוף פעולה בין ההורים להסדרי ראיה ללא הצלחה ולצד הרצון המילולי שביטאה לשקום, התקשה לפעול לשם כך כאשר היא ממוקדת בסכסוך עם בן הזוג והתקשתה לראות את הפגיעה בילדיה.

עבירת השוד מאגדת בקירבה את הפן האלים עם הפן הרכושי, ויש בה איום מובנה על גופו, כבודו, קניינו ושלוות נפשו של הקורבן.

נוכח המתואר היתקיימה ועדת משמעת בעיניינה לאחר שהתנהגה באופן תוקפני כלפי אחד מאנשי הצוות, והוחלט על השעייתה למשך שבועיים מהקהילה.

עוד יש לתת את הדעת לשיקול הרתעת היחיד בגדריו של המיתחם, וזאת בשים לב לכך שהנאשמת נימצאת בעיצומו של הליך טפולי וכי שירות המבחן העריך כי הסיכון להישנות היתנהגות אלימה היא ברמה בינונית ותוצאותיה צפויות להיות ברמה בינונית, בין היתר נוכח קשייה הרגשיים, היתמכרות לאלכוהול, קושי להענות לגבולות וקושי בוויסות עצמי במצבי לחץ.

...

לפיכך, לא מצאתי לקבל את המלצת שירות המבחן להטלת עבודות שירות, ואולם סבורני כי יש לתת להמלצה זו משקל במכלול השיקולים, ולחרוג לקולה באופן ממשי ממתחם העונש ההולם, תוך הסתפקות בעונש מאסר בפועל נמוך באופן ממשי מהרף התחתון של המתחם.

באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשמת עונש תוך חריגה לקולה מהרף התחתון של מתחם העונש, זאת בנוסף לעונש מאסר מותנה, וכן פיצוי ממשי למתלונן.

סוף דבר אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרה 5.9.19 ועד ליום 18.12.19.

ההליך היתנהל לפני הרכב דיינים, שבראשו עמד בתחילה הדיין אברהם שיינפלד, ולאחריו הדיין אליהו אברג'יל. במסגרת ההליך התנהלו לפני ההרכב דיונים רבים, שנגעו, בין היתר, להסדרי ראיה, חלוקת כספים ועיכוב יציאה מהארץ.

באותו היום הורה בית הדין, בהמשך להחלטות קודמות בעיניין, על ביטול העיקול.

תמצית טיעוני הצדדים: המאשימה טענה כי מיתחם העונש ההולם למעשי העבירה שביצע הנאשם נע בין 9 חודשי מאסר בפועל לבין 24 חודשי מאסר בפועל, וביקשה להטיל עליו עונש מאסר למשך 10 חודשים, מאסר על תנאי וקנס משמעותי.

בעקבות מעצרו הוא הושעה מעבודתו, סבל משבר נפשי, התקשה לתפקד וסבל מבעיות נפשיות.

בעומדו על הערכים החברתיים המוגנים הנפגעים כתוצאה מעבירת השוחד קבע בית המשפט העליון: "עבירת השוחד נועדה להבטיח את פעולתו התקינה של המינהל הצבורי, להגן על מעמדו של המינהל הצבורי בעיני הציבור ועל האמון שהציבור רוחש לו. כבר נקבע כי עניינן של עבירות השוחד הוא "בהפרה עמוקה של היסודות הבסיסיים עליהם נשען המינהל הצבורי בפעולתו. יסודות אלה מושתתים על קיום חובה לפעול בכל מצב מתוך ראיית האנטרס הצבורי וטובת האזרחים, ולהמנע משימוש פסול בהענקת טובות הנאה כאמצעי לרכישת כוח שילטוני. עבירות השחיתות [...] מקעקעות את אמון האזרח במנהיגיו, ואת ביטחונו בטוהר שיקוליהם. עבירות השוחד והשחיתות פוגעות פגיעה רחבת הקף ביחסי השילטון והאזרח, ובמבנה החברתי כולו" (ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל, פסקה 87 (10.2.2010); ראו עוד ע"פ 5669/14 לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 184 (29.12.2015) (להלן: עניין לופוליאנסקי); ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל, פסקה 60 (24.6.2009)).

...

מכאן מתחייבת המסקנה שלפרשת השוחד לא קדם תכנון מראש של הנאשם.

בהתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות, במידת הפגיעה בהם ובמדיניות הענישה הנהוגה, הכל כפי שפורט לעיל, אני סבור כי מתחם העונש ההולם למעשיו של הנאשם נע בין 5 חודשי מאסר בפועל לבין 18 חודשי מאסר בפועל.

לנוכח כל האמור אני סבור כי העונש המתאים לנאשם מצוי בחלקו התחתון של מתחם העונש ההולם הנ"ל. אני דן אפוא את הנאשם לעונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 6 חודשים, ללא ניכוי ימי מעצרו.

התביעה בסדר דין מקוצר ובקשת הרשות להיתגונן התביעה הוגשה מלכתחילה כתביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב כולל על סך של 90,643.66 ₪, וזאת, בהסתמך על תדפיסי התובעת, ובכלל זה, דוחות יתרות, הצגת המחאות דחויות לחשבון משלם, ומצב חשבון לפי קובץ נכסים, הנלווים לכתב התביעה.

עוד טענה כי הוטרדה מינית במסגרת עבודתה ע"י גורם בכיר המועסק אצל התובעת, כך, לטענתה, ומשכך, פעלה התובעת לגביית חובה תוך היתעמרות בה. לבסוף טענה טענות בדבר מצבה הרפואי, הנפשי והכלכלי.

במסגרת הדיון מיום 11.2.20, הורה הרשם דוד לצדדים להגיש סיכומיהם לגבי טענת היתיישנות שהעלתה הנתבעת בתצהירה וכן במהלך הדיון.

סעיף 7 לחוק, שעניינו – "השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות עקב היתנהגות פסולה של הנתבע" קובע את הכלל הבא: "מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נימנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה", הטעה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.

נעסוק בשאלות אלו כעת: טענת התובעת בדבר ההודאה בחוב כאמור לעיל, טוענת התובעת כי נוכח הגעת הנתבעת להסדר תשלומים עם התובעת ובשים לב להפקדת ההמחאות ע"י הנתבעת במשרדי התובעת (המחאות שחלקן חולל, כאמור), הרי שיש בכך משום הכרה בחובה של הנתבעת כלפי התובעת ויש לראות בכך משום הודאה בחוב.

אין חובה לצרף מיסמך או ראייה בכתב לתביעת רשות מקומית בסדר דין מקוצר ר' ספרו של הנריק רוסטוביץ "ארנונה עירונית", מהדורה חמישית, עמ' 904 על פיו: " רשות מקומית המגישה תביעה בסדר דין מקוצר לפני תקנה 202(2) לתקסד"א, אינה צריכה לצרף כל ראיות בכתב. המקור לחיוב הוא ארנונה המוטלת על פי דין, ולא הודעת החיוב שנשלחה לנישום"."

...

משכך, יש לקבל את התביעה ברובה הגדול.

תוצאה עולה מן המקובץ כי דין התביעה להתקבל ברובה הגדול.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 80,580.2 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, מיום 25.12.17 ועד למועד התשלום בפועל.