באוגוסט 2019 הוגשה נגד התובע תביעה לסילוק יד, בה נטען שגבולות גדר הבית חורגים מהגבול הנכון, ולמעשה פלש לחלקה הגובלת עם המיגרש מצפון (להלן: "חלקת בכנר" ו-"תביעת הפינוי", בהתאמה).
בסיכומיה הוסיפה, כי בהיעדר מענה מצד התובע, לרבות אי מתן נימוק להשהיית מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), דין הטענה להיתקבל ויש לסלק התביעה על הסף.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע, כי מקום בו לא ידע התובע על העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושלא יכול היה למנוע אותן, תחל תקופת ההתיישנות מהיום בו נודעו לתובע עובדות אלה (ראו למשל ע"א 2919/07 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד (2) 82).
בשאלה מס' 12 נישאלו: "האם במסגרת כל השנים שהתגוררת בדירה, שמעת מהשכנים על העובדה כי המיגרש בבעלותם פולש לחלקה 15? והשב: נא פרט, לאורך כל השנים שהתגוררת בנכס, מי היו השכנים שלך (הנך נידרש לפרט את שמם, מענם ובאיזה שנים הם התגוררו שם)?". התשובה היתה: "לא. השכנים היו אבי ודפנה אריה ומאחור גרשום נחשונוב, במרוצת השנים הבית מאחור נמכר לדיירים אותם אני לא מכיר". כאמור, לא הובאה ראיה לסתור וגם בחקירתה הנגדית של הנתבעת לא נסתרה התשובה הנ"ל.
עיון בתביעת הפינוי (נספח 3 לתצהיר התובע) מעלה, שחלקת בכנר נרכשה באוקטובר 2017, למעלה מארבע שנים לאחר שהתובע רכש את זכויות הנתבעים.
אין מחלוקת שהתובע פנה לנתבעים סמוך למועד בו נודע לו על הפלישה, בעקבות תביעת הפינוי.
הנתבעת הודתה בחקירתה, שאף שידעה על תצ"ר מאושר, לא טירחה לעיין בו ולעמוד על טיבו, אלא רק לאחר שהוגשה התביעה דנן (עמ' 53, שו' 1 לפרו').
"
ובהמשך בפיסקה 30 לפסק הדין -
"אמור מעתה, חובותיו של עורך דין כלפי לקוחו רחבות הן. נידרשת ממנו מידה רבה של מיומנות וזהירות בטפלו בעינייני הלקוח, בין אם הוא פועל רק למענו ובין אם הוא פועל למען יותר מלקוח אחד באותו עניין. עליו להיות ערני וקשוב לצרכיו של הלקוח ולפעול באמונה ובמסירות למען האינטרסים שלו, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו. על עורך דין לשוות עקרם וערכים אלה נגד עיניו, שכן אז יבין, אל נכון, גודל האחריות המוטל עליו ורמת חבותו כלפי הלקוח".
בע"א 3521/11 עו"ד **** וגנר נ' מזל עבדי, פ"ד ס"ז(1) 84 (2014) (להלן:" עניין עבדי") מתייחס כב' השופט הנדל לחובותיו של עו"ד המטפל בעסקת מקרקעין:
"הניסיון המשפטי מלמד שככלל בעיסקאות מקרקעין עורך הדין הוא שחקן מרכזי. תפקידו המקצועי של עורך הדין עשוי לכלול הכנת מסמכים, בדיקת הנכס וההיתרים הנדרשים, הגנה על זכויות הצדדים, הבטחת פרעון חובות המס ועוד..."
כב' השופט הנדל הפנה בעיניין עבדי לע"א 751/89 ברכה מוסהפור נ' אדוארד שוחט, מו(4) 529 (1992), שם היתייחס הנשיא שמגר לחובותיו של עו"ד בעסקת מקרקעין:
"עורך דין אינו דומה לכותב בקשות. כאשר לקוח מפקיד בידיו את עניינו, אין לצפות לכך שהלקוח יידע בעצמו, בכל מקרה, מה הנושאים הטעונים בדיקה. המומחיות המקצועית של עורך הדין צריכה לשמש אותו ואת לקוחו באיתור של כל הטעון בדיקה. אינני מיתעלם מכך שיש נסיבות בהן מתבקשת מעורך דין במפורש פעולה מוגבלת ותו לא, אולם לא זה המצב שלפנינו. אגב, גם במקרה של פעולה מוגבלת על עורך הדין להעמיד את הלקוח על אותן הבעיות העיקריות האפשריות, היכולות להיות כרוכות בסוג העיסקה אשר בה מדובר. כאן המדובר בעורך דין, שעניין רכישת הדירה נימסר לטיפולו. טפול מיומן וזהיר שניתן היה לידרוש מעורך דין סביר בנסיבות כאלה, כולל, בין היתר, בדיקת נושא החריגות מן ההיתר שעלה מן הטיוטה של סעיף 13(א) לנספח לחוזה ואשר הצביע על חוטים שהוליכו לרשויות התיכנון והבניה. סיכומו של דבר, עורך דין, המתבקש לעשות עיסקת מקרקעין עבור לקוח, אינו ממלא את חובתו כלפיו אם אינו בודק תחילה את פרטי הרישום בלישכת רישום המקרקעין ובמוסד מתאים אחר הקשור לנושא, לפי העניין (הועדה לתיכנון, מחלקת ההנדסה המתאימה, מינהל מקרקעי ישראל וכדומה)".
מן הכלל אל הפרט
הסקירה לעיל העלתה כי לעורך דין חובות רבות כלפי לקוחו, בפרט כאשר מדובר בעיסקה לרכישת מקרקעין.
לצד זאת, ברור, מדברי התובע עצמו, שהעדיף להתפשר תחת ניהול המשפט בתביעת הפינוי, הן משום שלא רצה להרוס את הגדר ולהיגרר להשלכות הנובעות מכך: "רציתי להשאיר את הדברים כמו שהם (עמ' 31 שו' 23, עמ' 32 שו' 3-4 לפרוט'), והן משום שהתקשה לנהל הליך משפטי בנסיבותיו האישיות והבריאותיות. מכאן, ניתן להבין את עמדתו כי מבחינתו לא היה עליו לשלם בעד זיקת ההנאה שקבל בשטח הפלישה (נספח ז' לתצהיר התובע).
...
לא ניתן הסבר משכנע להימנעות זו.
לאור הנימוקים הנ"ל, לא שוכנעתי שיש לחייב את עו"ד שלם לשאת במלוא סכום הפשרה ששילם התובע.
סיכום
התביעה כנגד הנתבעים 1-2 נדחית.
התביעה כנגד הנתבעת 3 מתקבלת באופן חלקי.
