בקשה להרשות להביא ראיות לסתור את טענות הצד שכנגד

אחר שעיינתי בטענות המבקשת מצאתי לדחותן ללא צורך בתגובת הצד שכנגד.

וכך נפסק בעיניין רעא 271/20 הנ"ל - " לנוכח האמור, סע' 6ב לחוק הפלת"ד יוצר מצב בגדריו קביעת הנכות הרפואית על-ידי המל"ל הופכת לקביעה המחייבת את בית המשפט עצמו אם לא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור (בקשה שתתקבל רק בנסיבות חריגות ביותר), ... או אם בקשה שכזו נדחתה." נשאלת השאלה – מה הדין לגבי מינוי מומחה בסוגיה רפואית או בתחום רפואי שלא זכו להתייחסות הוועדה הרפואית של המל"ל. נראה כי התשובה לשאלה זו תלויה בשאלה האם שתיקת הוועדה הורתה בכך שלא מצאה לקבוע נכות בתחום האמור – שאז מוצדקת הגשת בקשה למתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה, לבין מצב בו העידר קביעת הנכות הורתו בכך שהוועדה לא בדקה כלל את סוגיית הנכות בתחום הרפואי המסוים.

" זאת ועוד, כבוד השופט ריבלין מביע את דעתו בספרו תאונת הדרכים – סדרי דין חישוב פיצויים, מהדורה רביעית, עמ' 781 ולפיה - "בית המשפט העליון נגס בהבחנות האלה משקבע דין אחד למקרה בו חלה החמרה במצבו של הנפגע ולמקרה בו לא נתנה הוועדה הרפואית דעתה לנכות קיימת שבאה עקב התאונה. בשני המקרים, כך נקבע, הצדק מחייב שענין קיומה של נכות זו יתלבן והנפגע לא יקופח על ידי היתעלמות מקיומה. הדרך לכך היא במתן היתר להבאת ראיות לסתור. בית המשפט סירב לקבל את הטענה כי במקרה של החמרה במצבו של הנפגע עליו לפנות אל המוסד לביטוח לאומי על מנת שתיקבע נכותו מחדש. "גם במקרה האחרון זה"- כך נפסק- "אין לחייבו לפנות בתביעה אל המוסד ולסגור בפניו את דלתות דרכי הדיון לקביעת דרגת נכותו, אשר חוק הפיצויים ותקנותיו מקנים לו". לבד מן הטעם הנובע מן הדין, מושפעת גישה זו גם מן הטעם המעשי שתואר ברע"א 129/89 הורביץ נ' ואסילה הנ"ל. בדומה אישר בית המשפט העליון להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי כאשר שוכנע כי חברי הוועדה לא התייחסו לתלונות התובע שהיו מלוות בתעוד רפואי מתאים בדבר ההחמרה המוחשית במצבו" (ה.ש.- צ.ו).

לעניין זה יצוין כי הפסיקה אכן הדגישה את חובת ההנמקה, ואולם אין ההנמקה חייבת להיות ארוכה ומפורטת, ולא אחת די בכך שבית המשפט יציין כי מסקנתו עולה מתוך התעוד שצורך לבקשה ועיון בטענות הצדדים כך נפסק, כדוגמה, בעיניין רע"א 290/15 ברנד פו יו נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (2015): "...יש ומתחייבת החלטה המנמקת את עצמה ארוכות, יש שנדרשת הנמקה קצרה, ויש שדי בקבלתה של בקשה או דחייתה, ללא כל הנמקה. וזאת כאשר החלטה מן הסוג האחרון כמו מתבקשת מעצמה מתוך מכלול החומר המונח בפני בית המשפט. כל מקרה ומקרה ונסיבותיו שלו" (וראה המובאות הרבות הנזכרות בפסק הדין) סוף דבר- הבקשה נדחית.

...

בוודאי שכך הם פני הדברים עת מוצא בית המשפט למנות מומחה ולא לדחות את בקשת המינוי (ראו, כדוגמה - רע"א 7790/20 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי (14.12.20)), וכך נפסק לעניין זה ברע"א 7135/11 המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ נ' מלכי מירב (12.1.12): " כידוע, ההחלטה שלא להיעתר לבקשת הנפגע ושלא למנות מומחה רפואי בתחום מסוים, עשויה לסגור בפניו את המסלול הדיוני האחד הפתוח בפניו להוכחת טענותיו, ובכך לשלול ממנו את האפשרות להוכיח את נכותו בתחום זה ( רע"א 1338/90 שיק נ' מטלון, פ"ד (2) 216 (1990)). לאור האמור,  החלטה כזו – שלא למנות מומחה רפואי – עומדת לביקורת קפדנית של בית המשפט של ערעור. לעומת זאת, ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהחלטה להיעתר לבקשת תובע ולמנות מומחה רפואי (א. ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012) 651)." (הדגשה שלי – צ.ו).

די באמור על מנת לדחות את הבקשה, ואולם דין הבקשה להידחות אף לגופה כפי שיפורט להלן.

לעניין זה יצוין כי הפסיקה אכן הדגישה את חובת ההנמקה, ואולם אין ההנמקה חייבת להיות ארוכה ומפורטת, ולא אחת די בכך שבית המשפט יציין כי מסקנתו עולה מתוך התיעוד שצורך לבקשה ועיון בטענות הצדדים כך נפסק, כדוגמה, בעניין רע"א 290/15 ברנד פו יו נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (2015): "...יש ומתחייבת החלטה המנמקת את עצמה ארוכות, יש שנדרשת הנמקה קצרה, ויש שדי בקבלתה של בקשה או דחייתה, ללא כל הנמקה. וזאת כאשר החלטה מן הסוג האחרון כמו מתבקשת מעצמה מתוך מכלול החומר המונח בפני בית המשפט. כל מקרה ומקרה ונסיבותיו שלו" (וראה המובאות הרבות הנזכרות בפסק הדין) סוף דבר- הבקשה נדחית.

דיון המאטריה המשפטית סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982 (להלן – החסד"פ) קובע כדלקמן: "165 בית המשפט רשאי להרשות לתובע להביא ראיות לסתור טענות העולות מראיות ההגנה ואשר התובע לא יכול היה לצפותן מראש, או להוכיח עובדות שהנאשם חזר בו מהודייתו בהן לאחר סיום פרשת התביעה." לתביעה תנתן האפשרות להביא ראיות נוספות כאשר התביעה לא יכולה היתה לצפות מראש ובאופן אובייקטיבי את טענות ההגנה.

ראו בעיניין זה דבריו של כב' הנשיא שמגר בע"פ 842/85 הרנוי נ' מדינת ישראל (12.12.88): "השלב הדיוני, בו התבהרה כדבעי מהות טענותיו של המערער... היה שלב מאוחר בהשוואה למקובל. לו היה בית המשפט סוגר עצמו בפני הבאת ראיות... היה מוותר בכך על בירור שפוטי נאות בנקודה המהותית והמרכזית של המשפט, על יסודה נקבעות מידת אחריותו הפלילית של המערער, וסיבת הפגיעה בקורבנותיו. אכן אין להסכים, שההליך הפלילי יהפוך לנדנדה אין-סופית של עדויות הזמה הדדיות; אולם, מאידך גיסא, אין לקבל את המסקנה, כי שאלה כגון העדר אחריות פלילית ... המועלית בשלב מאוחר תוך כדי הליכי משפט רצח, תהיה מוכרעת על יסוד טענותיו של צד אחד בלבד, עקב הסרוב של בית המשפט לבחון את הנתונים הרלבאנטיים שבידי הצד השני. תהיה בכך עצימת עיניים שאינה ראויה לנושא ואינה מוצדקת לאור השלב בו הועלתה הטענה האמורה מטעם המערער". באשר לתוכן שיצקה פסיקת בית המשפט לשאלה מה תובע יכול היה לצפות מראש ראו ת"פ (מחוזי חיפה) 114/01 מדינת ישראל נ' יצחק (8.5.2003): "המבחן הראוי לבחינת סוגיה זו הוא מבחן הצפיות - הנפוץ כל כך במחוזותינו ויפה גם לעניין זה. בשימוש במבחן הצפיות יש לשאול אם כן, האם יכלה התביעה לצפות את דרך מהלכה של ההגנה, האם הראיות שעלו מעדויות ההגנה הן ראיות שהיו צפויות לעלות - אם כפועל יוצא מהראיות שעלו בפרשת התביעה ואם בכלל. כמובן, שאין המדובר בידיעה פרטנית וממוקדת שהרי אז היה  מתייתר המשפט כשכל צד צופה מהלכו המדויק של חברו, אלא בידיעה כללית כזו המסכלת את אלמנט ההפתעה. ראה ר"ע 178/87 - אהוד גת נ' אליהו גת .תק-על 87(2), 579 שם נאמר כי: "השופט הציב לעצמו את המבחן הנכון והמקובל כאשר הכריע בבקשה על פי אלמנט ההפתעה"".

ראו גם ע"פ (עליון) 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל (28.7.2011): "השאלה מה בגדר אותו מרחב ייחשב לראיה שהתובע לא יכול היה לצפותה מראש, עד כי יש בה כדי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות נוספות מטעמו, היא שאלה פרשנית. איני סבור כי בגדרו של מקרה זה יש מקום לשרטט את גבולותיו המדויקים של מרחב זה. אומר רק כי לגישתי, אין מקום לפרש את הסעיף באופן דווקני המונע הבאת ראיות נוספות בכל מקרה שבו קיימת אינדיקאציה מסוימת מראש לסוג טענות שעתידות להיטען על-ידי הצד שכנגד. לטעמי, גם אם הנושא הכללי שבגדרו מובאות ראיות ההגנה ניתן היה לצפייה, אין לקבוע באופן קטגורי כי לא ניתן להביא ראיות לסתרן. תחת זאת, יש לבכר מבחן נסיבתי הבוחן, בין היתר אם מידת הפרטנות שבידיעתו של התובע אכן אפשרה לו להיתמודד מראש עם טענות ההגנה באופן אפקטיבי; מה היה הטעם לאי הבאת הראייה המבוקשת במועד שבו הוצגו ראיות התביעה וכיוצא באלה. גישה זו מעניקה משקל ראוי לשאיפה להגיע לחקר האמת, גם אם יש בה כדי להאריך במידת מה את מסגרת הדיון ומשכו, כל זאת בכפוף לכך שלא ייגרם עוות דין לנאשם". מן הכלל אל הפרט במקרה שבפני אין מדובר בנאשם שחזר מהודיה לאחר סיום פרשת ההגנה, קרי - לא מיתקיים התנאי הקובע בסיפא של סעיף 165 לחסד"פ. בעניינינו, נשאלת השאלה האם הטענות העולות מראיות ההגנה הן כאלו אשר התובע לא יכול היה לצפותן מראש? אבחן ראשית מהן הטענות העולות מראיות ההגנה ולאחר מכן אבחן אם ניתן היה לצפותן מראש.

...

ראו בעניין זה דבריו של כב' הנשיא שמגר בע"פ 842/85 הרנוי נ' מדינת ישראל (12.12.88): "השלב הדיוני, בו התבהרה כדבעי מהות טענותיו של המערער... היה שלב מאוחר בהשוואה למקובל. לו היה בית המשפט סוגר עצמו בפני הבאת ראיות... היה מוותר בכך על בירור שיפוטי נאות בנקודה המהותית והמרכזית של המשפט, על יסודה נקבעות מידת אחריותו הפלילית של המערער, וסיבת הפגיעה בקורבנותיו. אכן אין להסכים, שההליך הפלילי יהפוך לנדנדה אין-סופית של עדויות הזמה הדדיות; אולם, מאידך גיסא, אין לקבל את המסקנה, כי שאלה כגון היעדר אחריות פלילית ... המועלית בשלב מאוחר תוך כדי הליכי משפט רצח, תהיה מוכרעת על יסוד טענותיו של צד אחד בלבד, עקב הסירוב של בית המשפט לבחון את הנתונים הרלבנטיים שבידי הצד השני. תהיה בכך עצימת עיניים שאינה ראויה לנושא ואינה מוצדקת לאור השלב בו הועלתה הטענה האמורה מטעם המערער". באשר לתוכן שיצקה פסיקת בית המשפט לשאלה מה תובע יכול היה לצפות מראש ראו ת"פ (מחוזי חיפה) 114/01 מדינת ישראל נ' יצחק (8.5.2003): "המבחן הראוי לבחינת סוגיה זו הוא מבחן הצפיות - הנפוץ כל כך במחוזותינו ויפה גם לעניין זה. בשימוש במבחן הצפיות יש לשאול אם כן, האם יכלה התביעה לצפות את דרך מהלכה של ההגנה, האם הראיות שעלו מעדויות ההגנה הן ראיות שהיו צפויות לעלות - אם כפועל יוצא מהראיות שעלו בפרשת התביעה ואם בכלל. כמובן, שאין המדובר בידיעה פרטנית וממוקדת שהרי אז היה  מתייתר המשפט כשכל צד צופה מהלכו המדויק של חברו, אלא בידיעה כללית כזו המסכלת את אלמנט ההפתעה. ראה ר"ע 178/87 - אהוד גת נ' אליהו גת .תק-על 87(2), 579 שם נאמר כי: "השופט הציב לעצמו את המבחן הנכון והמקובל כאשר הכריע בבקשה על פי אלמנט ההפתעה"".

בעקבות החישובים הגיע למסקנה שלא ניתן לקבוע שהרכב המעורב היה בשדה הראיה של הנאשם בעת כניסת הנאשם אל הצומת.

בעניין זה אין לי אלא להפנות לדברי בית המשפט המחוזי בת"פ (מחוזי חיפה) 114/01 מדינת ישראל נ' יצחק (8.5.2003): "ב"כ המאשימה קיבל את חוות הדעת לידו מבעוד מועד והתכונן לחקירת העד, סבור אני כי אם מצא בחוות דעת זו פרט שהוא בר מחלוקת הראוי להתברר בפני מומחה נוסף מטעמו היה על ב"כ המאשימה להעלות טענה זו בראשית עדותו של המומחה ועוד בטרם החלה חקירתו הנגדית." מטרתה של עדות הזמה אינה לאפשר למאשימה לעשות מקצה שיפורים ולהציג חישובים נוספים שיכולה היתה להציג מבעוד מועד, ושלא מצאה בכך צורך.

לאור כל האמור, אינני מתירה הגשת עדות הזמה.

לפניי בקשת התובע להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעות הועדות הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) בתחומי הא.א.ג, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה בגין התאונה מיום 2.9.2018 אשר ניתנו בעיניינו, בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן- חוק הפיצויים) ולהורות על מינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומים אלו, לצורך קביעת נכותו עקב התאונה.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים התובע יליד 1973 נפגע בתאונת דרכים ביום 2.9.18, כרוכב אופנוע כאשר רכב צד ג' אשר נסע בנתיב הנגדי, פנה שמאלה והיתנגש בו בעוצמה רבה.

‏‏ עוד נקבע כי לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור, אין די בהצבעה על פער בין עמדת הועדה לבין עמדתו של מומחה מטעם הצדדים או בין קביעות הועדה מדרג ראשון לבין אלו של הועדה לעררים (עניין פלונית, פסקה 4).

...

בהתאם לכך, אני דוחה את בקשת התובע להבאת ראיות לסתור בתחום הנוירולוגיה.

סוף דבר בקשת התובע להביא ראיות לסתור את קביעות המל"ל בתחום הא.א.ג- מתקבלת.

הבקשה בתחומי הנוירולוגיה והפסיכיאטריה- נדחית.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' הש' ד. גוטליב) מיום 29.7.23 במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה להתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) לפיה נקבעה למבקשת דרגת נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עו"ש מותני כתוצאה מתאונת דרכים מיום 8.12.20.

**** אחר שעיינתי בטענות המבקשת מצאתי לדחות הבקשה אף ללא צורך בתגובת הצד שכנגד.

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפסק דינה של כב' הש' וילנר בעיניין רע"א 7613/22 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2.2.23) בו עמד בית המשפט על הקושי ביישום הוראות סע' 6ב לחוק הפלת"ד, בין היתר בשל העידר הנמקות מפורטות בפרוטוקולי הועדות הרפואיות של המל"ל וכך בואר באותו עניין - " קושי נוסף שטמון בהסתמכות על קביעות הועדות הרפואיות של המל"ל, נעוץ בכך שהדוחות של ועדות אלו אינם כוללים הנמקה מפורטת, באופן שמקשה אף הוא, מטבע הדברים, הן על הצדדים הן על בית המשפט, לבקר את מסקנותיהן (ראו ריבלין, שם).". ודומה כי בית משפט קמא סבר כי כך הם פני הדברים אף בנידון וכאמור, אינני מוצא מקום להתערב במסקנתו זו. סוף דבר הבקשה נדחית.

...

לא שוכנעתי כי המקרה הנדון נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטת בית משפט קמא.

אוסיף ואומר כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, ואבהיר - על אף שעל דרך הכלל הבאת ראיות לסתור תותר אך ורק במקרים מיוחדים כאשר הדבר נדרש למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (2013); ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה (1990); בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (1985)), ועל אף שככלל ראוי כי הערכאות הדיוניות תקמצנה במתן היתר להבאת ראיות לסתור על מנת שלא ייהפך החריג לעיקר, הרי שהובהר כי כאשר עולים אצל הערכאה הדיונית סימני שאלה וספקות באשר לקביעות ומסקנות הוועדה הרפואית תיטה הכף לבירורם נוכח תכליתו הראשונית של כל הליך שיפוטי - בירורה של האמת (ת"א (מחוזי – יר') 14825-07-10 סמי קרוט ואח' נ' סחורי ג'יהאד (2013); רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2014) (להלן- עניין רוטמן); רע"א 6812/06 תייר נ' עטיה (2007)).

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפסק דינה של כב' הש' וילנר בעניין רע"א 7613/22 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2.2.23) בו עמד בית המשפט על הקושי ביישום הוראות סע' 6ב לחוק הפלת"ד, בין היתר בשל העדר הנמקות מפורטות בפרוטוקולי הוועדות הרפואיות של המל"ל וכך בואר באותו עניין - " קושי נוסף שטמון בהסתמכות על קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל, נעוץ בכך שהדוחות של ועדות אלו אינם כוללים הנמקה מפורטת, באופן שמקשה אף הוא, מטבע הדברים, הן על הצדדים הן על בית המשפט, לבקר את מסקנותיהן (ראו ריבלין, שם).". ודומה כי בית משפט קמא סבר כי כך הם פני הדברים אף בנדון וכאמור, אינני מוצא מקום להתערב במסקנתו זו. סוף דבר הבקשה נדחית.

בקשה להתיר ראיות לסתור על פי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, קביעת המל"ל ביחס לתאונה הראשונה, שהנה תאונת דרכים, לפיה לא נותרה לתובע נכות צמיתה עקב התאונה, מהוה קביעה על פי דין, המחייבת את הצדדים ואת בית המשפט.

התובע הגיש בקשה להתיר לו להביא ראיות לסתור קביעה זו של המל"ל; לטענתו, התאונה השניה נגרמה עקב סחרחורת בה לקה בעטייה של התאונה הראשונה, ועל כן יש לייחס את תוצאותיה של תאונה זו - קרי, קביעת הנכות בשיעור 10% על ידי המל"ל בגין התאונה השניה - לתאונה הראשונה; בנוסף טען כי לא נבדקו תלונותיו במישור האורתופדי, הא.א.ג. והנוירולוגי בעקבות התאונה הראשונה, ועל כן עתר למינוי מומחים מטעם בית המשפט בתחומים אלו.

לאור כל אלו, אין בידי לקבל את טענת התובע, לפיה הנכות שנקבעה לו היא נוירולוגית-פסיכיאטרית משולבת; הנכות נקבעה באופן ברור בשל מצב נפשי של ירידה במוטיבציה והימנעות חברתית, ללא כל מעורבות של בעיה נוירולוגית כלשהיא; בעיית הסחרחורות, שהיתה קיימת מאז התאונה ועד חודש ינואר 2013 (כך לפי הצהרתו במכון לבטיחות בדרכים ובפני ד"ר בלט), חלפה באופן מלא כימעט.

בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובע מסר עבד אלרחמאן, כי לאחר התאונה ניסה התובע לחזור לעבוד במכון, אך כיוון שלא היה לו רשיון נהיגה הוא ביקש ממנו, מעבד אלרחמאן, להסיע אותו לעבודה (עמ' 50, ש' 38 ואילך).

...

מכל מקום, ברי כי התובע עובד שעות נוספות בהיקף משמעותי, ואין בידי לקבל את טענתו לפיה בגין התאונה נבצר ממנו לבצע שעות נוספות.

בקשתה של הנתבעת לזמן נציג כזה לישיבת ההוכחות כעד מטעמה נדחתה לאור התנגדות התובע מטעמים דיוניים (אי הגשת תצהיר ולחלופין בקשת פטור מתצהיר מטעם נציג מכבי במועדים שנקבעו להגשת הראיות); ההתנגדות התקבלה אמנם, אולם בסופו של דבר נותרו טענות אלו בגדר טענה מפיו של התובע בלבד, כעדות יחידה של בעל דין שאינה נתמכת באסמכתאות או בעדות תומכת אחרת.

מכל האמור לעיל אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 24,000 ₪.