בקשה להרחבת בית קיים המשמש כמעון חוסים מתוקן

כן צוין טעם דיוני שלפיו מאחר ובידי התובע בתביעה העיקרית מצויות ממילא הראיות לניהול תביעתו, אזי ניתן להניח כי הוא לא יתקשה להיתמודד עם תביעה שכנגד באותו נושא, ובכך יש להחליש את אחד הטעמים העקריים המצדיקים קביעת ההתיישנות (ראו גם ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובניין בע"מ, פ"ד נז(5), 1, 9).

הלכה זו הרחיבה במידה מסוימת קביעה קודמת של בית המשפט העליון בע"א 1017/91 פסח נ' הכפר הירוק (1.4.96), לפיה נידרש לצורך איפוס מירוץ ההתיישנות כי "לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה לא רק בעובדות אלא גם בקיום הזכות". אלא שבמקרה שלפנינו, כל ה"הודאה" בה הודה מוניר הנה בקיומו בעבר של הסכם המוזארעה ומוניר או תאופיק לא הודו בתוקפו הנוכחי של ההסכם, ולא כל שכן שהם לא הודו בכך שההסכם לכשעצמו מקנה זכות לרישום המנוח תאופיק גנאים כבעלים של 1/3 מחלקה 77.

זאת ועוד, הוכח כי מבקש התיקון הוא שתבע את הקרקע במסגרת הליך ההסדר, וכן ראיות נסיבתיות משמעותיות נוספות שהובילו למסקנה שבאופן אמיתי וממשי רק המערער שם הוא שזכאי להרשם כבעלים של הקרקע בה דובר, וכי אין צד נוסף הטוען או שהנו בעל זכויות במקרקעין ובית המשפט הדגיש כי מדובר בנסיבות חריגות שבחריגות (שם, פסקה 16).

בתגובה שהוגשה על ידי עבד אלרחים נטען כי מג'ד אבו מוך השלים את בניית ביתו במיגרש במחלוקת וצורף תשריט ממנו עלה כי בחלקו הדרומי של המיגרש מצוי שטח פנוי ללא בנייה שנטען כי גודלו הוא 403 מ"ר ואותו ביקש עבד אלרחים להשאיר בבעלותו וחזקתו וכן דרש פיצוי בגין יתר שטחי המיגרש בהם ניבנה ביתו של מג'ד אבו מוך, בתגובה הוגשה הודעה מטעם מג'ד אבו מוך אליה צורפו תצלומים וחוות דעת שמאית וגם בהם סומן השטח שנותר פנוי במיגרש במחלוקת, אך נטען כי לא ניתן לנצלו לצרכי בנייה או שימוש חקלאי וכי הותרתו בידי עבד אלרחים תיגרום נזק כבד למג'ד אבו מוך.

...

בכל מקרה, אינני מקבל את כלל טענות הנתבעים כנגד תוקפו של הסכם המוזארעה זאת נוכח מכלול הראיות המצביעות בבירור על כך שכלל הצדדים לרבות איברהים, תופיק ואחמד מוואסי ו/או מי מטעמם נהגו בפועל במשך קרוב ל-60 שנה!!! באופן המצביע בבירור על כך שהסכם המוזארעה נכנס לתוקפו ויושם בפועל על ידי הצדדים.

ואולם בשים לב לכך שייתכן כי אכן לא ניתן לעשות שימוש כלשהו בשטח שנותר, לא לצרכי בנייה ולא לצרכים אחרים כפי שנטען על ידי מג'ד אבו מוך, ובשים לב לכך שאכן שימוש בשטח האמור ייצור מטבע הדברים חיכוך קרוב ואינטנסיבי בין הבית שבנה מג'ד אבו מוך ובין השטח שיישאר בידי עבד אלרחים, אני סבור כי נדרש דיון נוסף שטרם נערך בשאלה האם לאור קביעותי בפסק הדין לעיל, יש ליתן אפשרות למג'ד אבו מוך לקבל לידיו גם את השטח שנותר כנגד פיצוי מתאים או שמא שטח זה יישאר בידי עבד אלרחים.

344.6 לפיכך ועל מנת שאוכל לתת פסק דין משלים אך ורק בסוגיית הפיצוי המגיע בגין השטח שכבר נלקח מעבד אלרחים, ובשאלת השטח שנותר ללא בנייה במגרש במחלוקת אני קובע דיון נוסף בתיק אך ורק בין מג'ד אבו מוך ועבד אלרחים ליום 20.12.2022 בשעה 11:00.

עם זאת ובכל מקרה, בשים לב לאחריותו של מוניר למצב הדברים שנוצר בתיק זה ובשים לב למצגי השווא וטענותיו השונות שנדחו במלואן על ידי אני מחייב את מוניר בכל מקרה לשלם הוצאות משפט כולל שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ לעבד אלרחים וסך של 12,000 ₪ למג'ד אבו מוך.

ביום 2/9/21 הוגשה בקשה לצוו מניעה זמני, האוסר על כב' הש' בדימוס יעקב שמעוני, אשר מונה כבורר ע"י לישכת עורכי הדין, ואשר כונה על ידי נוהאד "בעל תפקיד" (להלן גם: הבורר) לשמש בורר בריבם של הצדדים, עד שתתברר ותוכרע שאלת סמכותו, וכן צו המעכב את הליכי הבוררות לפני התפקיד, או צו מניעה זמני האוסר על קיומם של הליכי הבוררות, עד שתתברר ותוכרע שאלת סמכותו של הבורר (להלן: הבקשה למתן צו מניעה זמני).

בקליפת אגוז ייאמר כי המבקשים נוהאד והמשיבים (שיקראו להלן: אליף) היו בעלי מניות בחברה שהפעילה מעון לבעלי מוגבלויות במתכונת של פנימייה ובית ספר לחינוך מיוחד, "מעון דרור- ירכא בע"מ", שהוקם על ידי אבותיהם (להלן גם: מעון דרור או המעון המקורי); בין הצדדים נתגלעו סכסוכים רבים שהתבררו לפני מספר שופטים במספר הליכים משך שנים ארוכות; במסגרת התביעות שהוגשו בת.א. 46827-11-11 (להלן: התיק העקרי) ובתנ"ג 26296-03-15 (המהוים רק חלק מהתביעות שנוהלו בין הצדדים וגם אחרים), הגיעו הצדדים להסכמי פשרה, שעיקרם כי פעילות המעון המקורי תחולק לשניים באמצעות נאמנים מטעם הצדדים.

עיקר טיעוניו של אליף: לטענת אליף, בקשת נוהאד הוגשה לבית המשפט בהתאם לעילות בסעיף 24 לחוק הבוררות, כעולה מסעיף 13 לבקשה והעילות שם, והמסגרת החוקתית לדיון בבקשה היא סדרי הדין ותקנות הבוררות, אשר תוקנו גם לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 1918 (להלן: התקנות החדשות), וצוין בהן מפורשות כי מדובר בהליכים מקוצרים של בקשה בכתב (תקנה 4 לתקנות סדרי הדין).

ב"כ אליף עתר לדחות את בקשת נוהאד להעיד עדים בהליך, הן משיקולים דיוניים והן לגופה, מפני שלשיטתו הבקשה חסרת יסוד והצדקה, ומהוה הרחבת חזית.

על אף האמור, רשאים נוהאד לחקור את אליף ואת סלימאן גם בסוגיה זו. למען הסר ספק, לא נעלמה מעיני טענת נוהאד כי שמיעת העדים תביא להבנה מעמיקה של המחלוקת בסוגית הפיצול, וכי ככל שהפיצול הושלם, אין מקום לקיים את הבוררות כלל; דא עקא, שאין חולק כי הצדדים החלו לבצע את הפיצול, הפרידו את החברות, הקימו שני מעונות נפרדים, קיבלו אישורים ממשרדי הממשלה, ואף העבירו כספים וחוסים; אך הסוגיה שיש לבררה היא האם הפיצול הושלם, וענין זה ייבחן בבוררות, זאת, ככל שאסבור - לאחר חקירת המצהירים ושמיעת סיכומי הצדדים - כי כוונת הצדדים הייתה למנות שופט בדימוס כבורר שיורה על ביצוע הפיצול בשלמותו.

...

דיון והכרעה אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים על רקע מכלול החומר המצוי בתיק, אני רואה לקבל את בקשתם של נוהאד חלקית בלבד, באופן שאתיר חקירתם הנגדית של המצהירים נוהאד וסלימאן וכן אתיר לב"כ נוהאד לחקור גם את אליף, שהיה צד להסכמי הפשרה לגבי כוונת הצדדים למנות שופט בדימוס כבורר בתיק.

מקובלת עליי טענתם של נוהאד ובא כוחו כי נוהאד רשאי להשמיע את גרסתו לגבי הסכמת הצדדים עת ערכו וחתמו על סעיפים 6 ו-7 להסכם המרכזי שקיבל תוקף של פסק דין, ואף להעיד עדים בנדון.

לסיכום, בנסיבות אלה, אני קובעת כי העדים היחידים שיישמעו ביחס לכל המחלוקות שבין הצדדים בתובענה שהוגשה לביטול החלטה של הבורר בסעד הזמני, תוך תקיפת הליך הבוררות באופן עקיף, הם המצהירים ובעלי הדין, קרי נוהאד, סלימאן ואליף; נוהאד וסלימאן הגישו תצהירים בתיק, ואילו אליף הוא בעל דין שחתם על הסכם הפשרה, וחזקה עליו כי רק הוא יוכל להעיד על כוונת הצדדים במהלך חתימת ההסכם הזה והסכמים אחרים.

סוף דבר התיק נקבע לשמיעת נוהאד, אליף וסלימאן (לפי סדר זה) ליום 27/2/22 בשעה 10:30.

בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: (1) לא היה הסכם בוררות בר-תוקף; (2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין; (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; (4) לא ניתנה לבעל-דין היזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; (5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו; (6) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן; (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן; (8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו; (9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; (10)קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד".

"חוזה בלתי חוקי או חוזה פסול" מוגדר בסעיף 30 לחוק החוזים, וזו לשונו: "30. חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל." סעיף 31 לחוק החוזים קובע את חובת ההשבה, כהאי לישנא: "הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו". דרכי החלתה של תורת בטלות חוזה מחמת תקנת הציבור במסגרת סעיף 30 לחוק החוזים עברה שינויים בכיוון של הרחבת השמוש בעילה זו לצורך ביטול חוזה, כאשר תוכנו סותר ערך חברתי בסיסי.

לאחר קבלת טופס 4, ניתן להיתחבר לחברת החשמל כדין [ראו: ת"א 22994/97 בקאל נ' "לי-מעון" חברה קבלנית לבניין בע"מ (30.9.02); ת"א 22292/01 אלקיים נ' לב נשר חברה להשקעות בע"מ (8.9.05)].

...

על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים לביטול פסק הבורר מכוח סעיפים 24(1) ו- 24(3) לחוק הבוררות.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הנני מאשרת את פסק הבוררות מיום 27.2.22 לרבות התיקון לפסק הבוררות מיום 21.3.22, ונותנת להם תוקף של פסק דין.

הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית.

הנאשמים, בני זוג לשעבר, הורשעו על יסוד הודאתם במסגרת הסדר טיעון, פרי הליך גישור, בכתב אישום מתוקן, בבצוע עבירת היתעללות לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן-החוק) והפרת חובה של אחראי לפי סעיף 337 לחוק, נאשם 1 הורשע בנוסף בעבירה של גרימת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק.

גם בהמשך, כשפנתה האם לנאשם, בעקבות בקשת הצוות הרפואי שמטפל בא', כדי לקבל מידע נוסף על שאירע לבנה, המשיך הנאשם להציג לה מצג שוא לפיו, א' ישן בשעות הבוקר בגן, ללא כל ארוע חריג ופרכס לראשונה רק במהלך נסיעתם הביתה והאם חזרה ומסרה את המידע לבית החולים.

הומלץ על המשך טפול במעון יום שקומי, בשנת הלימודים הבאה יהיה זקוק למסגרת גן טפולי עם סיוע סיעודי.

א' מצוי בטיפולי הידראותראפיה (מיסמך מיום 3.7.22), הישתלב היטב בגן השיקומי, משתמש בפלט קולי, טווחי התנועה מוגבלים, נעזר באביזרי עזר, זקוק לעזרה רבה באכילה, בזמן האוכל יושב בכסא מותאם אך לרוב ראשו נשמט ומתקשה להחזירו, מביע עצמו בחיוך, בכי וקשר עין.

ע"פ הוראות אלו, העקרון המנחה בענישה הנו עיקרון ההלימה שפירושו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ובמידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

בע"פ 7704/13 מרגולין נ' מדינת ישראל (8.2.15), נדונה בהרחבה פרשה של היתעללות בחוסים בבית חולים פסיכיאטרי, וגדריה של עבירת ההיתעללות בקטין או חסרי ישע.

...

הנאשמים הורשעו בביצוע בצוותא של עבירת ההתעללות, מתחמי הענישה ייקבעו בהלימה לחלקם, לפיכך אני קובעת בעניינו מתחם שנע בין 28-60 חודשי מאסר.

לאחר שבחנתי את כלל השיקולים, מצאתי למקם את עונשו של הנאשם בחלק התחתון של המתחם אך לא בתחתיתו.

לפיכך, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1: מאסר בן 32 חודשים בניכוי ימי מעצרו 25.11.20-9.2.21.

לפני תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף, בשל ארוע מיום 24.4.15 (להלן: "הארוע" או "התאונה") וכן תביעה לפצוי בגין הטבת ניזקי גוף בהתאם לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת ניזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק ההטבה").

נטען, כי הנתבעת נושאת באחריות המלאה לניזקי התובעות בהיותה האחראית הבלעדית לבטיחות החוסים המתגוררים אצלה וכי בנסיבות העניין המפגעים שהותירה או יצרה הם שגרמו לנזק והנם דבר מסוכן כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

יוסף כי, תובעת-3, בסיכומיה היתמקדה בטענות להרחבת חזית.

מסקנות הבירור היו "...כי דופן המיטה צמודה לקיר, אך קיים רווח בין המיטה עצמה למעקה הבטיחות. כך שנראה כי ייתכן ורגלה של הדיירת נכנסה ברווח זה וייתכן כי השבר הוא כתוצאה מכך". (להלן: "מכתב המפקחת המחוזית") (נ/4).

לסיכום, שוכנעתי בסבירות גבוהה ובודאי מעל הרף הנידרש, כי הארוע לא ארע בשל רשלנות כלשהי מצידה של הנתבעת, שעשתה שימוש במיטה העומדת בתקן ובדרישות משרד הרווחה.

ד"ר שחר הסביר כי בהתאם לרישומים המצויים לפניו מתיקה של החסויה (ת/3), עולה כי בהמשך לקבלת תוצאות בדיקת ביקור הבית של אח משרד הבריאות אצל החסויה מיום 15.6.15 התיק נסקר, מצבה של החסויה הוגדר כ"תשושה" ונתבקשה על ידו הערכה פסיכוגריאטרית.

ניזקי התובעות לטענת התובעות לאחר התאונה ובעקבותיה נגרמו לתובעות 1-2 נזקים לא ממוניים, עוגמת נפש וכאב וסבל וכן נזקים מיוחדים: נטען כי את ההפרש בין קצבת הביטוח הלאומי שקבלה החסויה לסכום ששולם לנתבעת, מימנה התובעת מתוך הכספים שקבלה החסויה ממכירת דירת הוריהן ז"ל. לטענתה, אין לה דרך לסייע בהשלמת תשלום השהייה במעון הסיעודי, וככל הנראה לו לא הייתה מגיעה החסויה למצבה הסיעודי, הייתה שוקלת להחזירה הביתה ולהעזר בבני המשפחה.

...

עם-זאת, נטען כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת שליטה מלאה עליו וכי בנסיבות המקרה, האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטה זהירות סבירה על ידי הנתבעת או מי מטעמה, מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות סבירה.

אולם, לתנאי השלישי, נדרש בית המשפט לבחון האם האירוע הנזיקי מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מהמסקנה כי נקט משנה זהירות.

קרי, מעבר לעובדה כי מומחי הצדדים חלוקים בעמדותיהם לאופן התרחשות התאונה, גם מומחי התובעות מודים כי לאור אופיה של הפציעה אין באפשרותם לקבוע מהן אותן נסיבות והאם ניתן ליתן תשובה ברורה לשאלה זו. לאור המפורט לעיל, בהתבסס גם על ממצאי דו"ח החקירה מטעם משרד הרווחה ולאחר ששמעתי עדויות כל הצדדים, שוכנעתי כי הנתבעת הוכיחה את נסיבות האירוע תוך שהעלתה תרחיש אפשרי וסביר לנסיבותיו.

לפיכך, בעת שקבעתי כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה למצבה הרפואי של החסויה כיום, לצורך אומדן נזקיה של החסויה, כתוצאה מהאירוע ולו התביעה היתה מתקבלת, אני קובעת כי נכותה האורתופדית הצמיתה של החסויה, כתוצאה מהאירוע הינה בשיעור של 10%.

בהקשר זה, אציין כי איני מקבלת את חישוביה של הנתבעת בסעיפים 65 ו- 71 לסיכומיה והטענה ל- "DELTA". משנדחתה התביעה לא מצאתי כי נדרש פירוט מעבר לכך.

לסיכום - התביעה נדחית.