כך סעיף 125 לחסד"פ קובע כלל של רציפות המשפט בשלב שמיעת הראיות "ברציפות יום יום עד גמירא", והגם שעל-פי רוב לא מצליחים לעמוד בהוראת מחוקק זו, מהוה היא קריאת כיוון לצדדים; כך סעיף 181א לחסד"פ קובע כי ככלל הכרעת דין תנתן בתוך 30 יום מיום שמיעת הסיכומים או הגשתם; כך יש להתחיל במשפטו של נאשם עצור בתוך 30 יום כאמור בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") וכך גם יש לסיים משפטו של נאשם עצור (בכפוף לסמכויות הארכה של בית המשפט העליון) כאמור בסעיף 61 לחוק המעצרים.
ואולם, כעולה מסעיף 2 להצעת החוק ומדברי ההסבר לה, סמכות זו לא תופעל כעניין שבשיגרה, אלא בהתקיים "נסיבה מיוחדת ויוצאת דופן" המצדיקה סטייה ממיתחם הענישה "כדי למנוע עוות דין", וכפי שהודגש בדברי ההסבר להצעת החוק:
"כמובן שלא בכל מקרה המשכות ההליכים המשפטיים מצדיקה הקלה של ממש או אף הקלה כלשהיא בעונשו של נאשם, ולעתים עיקרון ההלימה ואינטרסים אחרים יצדיקו את מיצוי הדין עם הנאשם גם בחלוף זמן" (שם, בעמוד 1079).
.
"..תמים דעים אני בית המשפט המחוזי כי חומרתן העקרונית של העבירות שבהן הורשעו המבקשים ונסיבות ביצוען הקונקרטיות מחייבות הטלת עונש מאסר בפועל על המבקש, וזאת אף על רקע מכלול נסיבותיו האישיות והמשפחתיות וחרף חלוף הזמן בין מועד ביצוע העבירות למועד מתן גזר הדין, מצב דברים אשר – כפי שקבע בית המשפט המחוזי – רובץ גם לפתחו של ... אכן, זכותו של כל אדם לעמוד על חפותו ולנהל משפט הוכחות בעיניינו, ואין לזקוף זאת לחובתו. ואולם, אני סבור כי אין לתמרץ היתנהלות שנועדה להקשות על ניהול ההליך הפלילי ולדחות את סיומו ככל הניתן, ולו לצורך ביסוסה של טענה עתידית בדבר חלוף הזמן במטרה להקל בעונשו של הנאשם. מטעם זה, אני סבור כי במקרים מעין אלה ראוי לבחון בזהירות יתרה טענות בדבר חלוף הזמן מיום ביצוע העבירות ועד לסיומו של ההליך הפלילי, וככלל, להעניק להן משקל מוגבל."
הינה כי כן, בעבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין, בהקף כימעט זהה להקף שבעניינינו, ובחלוף 10 שנים, קובע בית המשפט העליון כי אין מקום לטענות כי חלוף הזמן מחייב המנעות מהרשעה.
...
היקף העבירות, משכן, השיטתיות שבהן, וסכומי העתק אשר במעשיו, במרמתו ובתחכומו גזל המערער מהקופה הציבורית, מביאים למסקנה כי זהו הסדר הכולל הקלה משמעותית בעונשו, וכאשר נגזר אף עונש הנמוך מהרף המקסימאלי בהסדר שכזה, יש לדחות את הערעור.
במקרה זה, גם בשים לב לסוג העבירה וחרף חומרתה הברורה ועל רקע יתר הנסיבות, סבורני כי ראוי לתת לחלוף הזמן ולשיהוי בהגשת כתב האישום משקל נכבד, המטה את הכף לצד הטלת עונש מאסר שיכול וירוצה בעבודות שירות, וזאת בשים לב למעמדו ולתפקידו של המערער בביצוע העבירות.
מעמדו של המערער בעבירות בהן הורשע והשוואה לעונש שהוטל על העבריין העיקרי, אשר לטובתו בוצעו העבירות, תומכים במסקנה שעלתה לנוכח כלל הנסיבות, לרבות שיתוף הפעולה של המערער והודאתו, ובמיוחד על רקע חלוף הזמן הארוך והשיהוי הכבד בהגשת כתב האישום, לפיה יש להטיל על המערער עונש מאסר של 9 חודשים, אשר יכול וירוצה בעבודות שירות.
