בקשה להצהרת בעלות על חנות וביטול עיקול

תכלית הבקשה היא להכשיר, ללא כל הצדקה, את המשך השתלטותם הבלתי חוקית של המבקשים על החנות ופירותיה - הישתלטות שגורמת למשיב 1 נזקים כבדים, חושפת אותו לסיכונים ממשיים ומביאה לנישולו המתמשך והבוטה מזכויותיו, שלא בצדק ושלא כדין.

בפסק דין מנומק נקבעו קביעות עובדתיות רבות שיש בהן כדי לשלול כל בסיס לבקשה, וביניהן קביעות אלה: המבקשים לא הזכירו בכתב תביעתם ובבקשתם לצוו מניעה זמני את הסכם הביטול שנערך בשנת 1998, ובכך הסתירו מבית המשפט מידע חשוב ורלוונטי מאוד; המבקשים מעולם לא סיימו לשלם למשיב 1 את מלוא התמורה בגין החנות; המבקשים לא דיווחו על העסקה לרשויות המס, לרמ"י ולחברה המשכנת ולא רשמו הערות בגין העסקה ברמ"י ובחברה המשכנת.

בנו של מבקש 2, יוסי ממן, הצהיר כי הוא מפעיל מספרה בחלק של כ-10 מ"ר מהחנות, אך לא ברור אם המשיך להפעיל אותה לאחר שהחנות ניסגרה, ומכל מקום, בנו של מבקש 2 אינו צד לתיק ולא הוצגו ראיות המעידות ולו לכאורה כי הוא בעל זכויות כלשהן בנכס.

כן ראו סעיף 50 לפסק הדין והקביעה שלפיה לו הוגשה בקשה מפורטת במועד ועדותו של נציג החברה המשכנת הייתה נשמעת "ייתכן שאף היה עולה ממנה שההערה שנכתבה על גבי המסמך הוספה ללא ידיעתה וללא הרשאתה של החברה המשכנת". עיון נוסף באישור שבנספח 12 מעלה כי פרט לתאריך שמופיע בו (30.12.2000) ולתוספת בעיניין עיקול שהטיל מבקש 2 (עמ' 58 מתוך נספח 12 של המבקשים), כל שאר המילים והספרות אשר נכתבו בכתב יד זהים במיקומם ובצורתם למילים ולספרות אשר מופיעות באישור מיום 1.11.1992 שצורף בעמ' 68 מתוך תצהיר גילוי מסמכים שהגישה שיכון עובדים ביום 6.8.2019.

...

מכאן שלא מדובר בבקשה הנכונה, ודינה להידחות.

כאמור, הסעד הזמני ניתן בתיק זה על יסוד טענות המבקשים שלא הציגו לפני בית המשפט את התמונה המלאה, לרבות התייחסות להסכם ביטול העסקה אשר נערך בכתב.

למען הזהירות, אם בית המשפט ימצא לנכון להיעתר לבקשה, יש להתנות זאת בהפקדת ערובה בסכום שלא יפחת מ-250,000 ₪, כשהנזקים גדלים, וזאת במיוחד על רקע עדותו של מבקש 2 בחקירתו שלפיה החנות ריקה ומוזנחת.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית, תוך חיוב המבקשים ביחד ו/או כ"א לחוד בשכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ לכ"א מהמשיבים וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בדיווחו למשיב, הצהיר המבקש על שווי רכישה של החנות כהגדרתו בסעיף 21(א) לחוק מסוי מקרקעין בסך של 268,338 ₪ – מלוא עלות הרכישה של החנות, על אף שכאמור, מכר רק מחצית מהזכויות בנכס.

ביום 3.5.2022 הגיש המבקש ערעור על פסק דינה של הועדה לבית משפט זה. ביום 24.8.2022 הטיל המשיב עיקול על חשבון הבנק של המבקש על סך של 102,845 ₪ (החוב עובר לתיקון הודעת השומה), וביום 20.11.2022, כשלושה חודשים לאחר הטלת העיקול, הגיש המבקש "בקשה דחופה לביטול עיקולי בנקים ולמתן צו לעיכוב הליכי עיקולי בנקים" עד לקבלת פסק דין בעירעור, זו הבקשה שלפניי.

לבסוף, המבקש הציע לרשויות המס להטיל עיקול על מחצית החנות שטרם נמכרה ועודנה נימצאת בבעלותו חלף עיקול חשבון הבנק.

...

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בסיכומי התובעת נטען כי התמורה בקשר לרכישת החנות מלנגר שולמה, כי לא נשלחה התראה כדין טרם ביטולו של ההסכם (וזאת גם בשים לב לכך שלעמדת התובעת לא היתה הפרה של ההסכם; גם לאור הצהרת דדוש שלא יזדקק לכספי משכנתא למימון העסקה), כי הנתבעים לא הסבירו מדוע התובעת החזיקה בפועל בחנות 10 – וכי עם הביטול היה מקום להורות על השבת המצב לקדמותו או על השבה כספית.

כן חזר חסאן בסיכומיו על הטענות לעניין השהוי, הנסיבות שהובילו לביטול ההסכם (העיקול על חנות התובעת ובעלה) והסתירה המפורשת העולה מתצהיר לנגר (שצורף לתיק על ידי התובעת עצמה) ביחס לטענה כאילו שולמה מלוא התמורה עבור חנות 10.

בסיכומי לנגר נטען כי ההסכם בוטל בהסכמה (כפי שנקבע בהחלטת מחיקת התביעה הקודמת, כאמור לעיל), וכי התובעת נימנעה מלהתמודד עם טענות ההגנה (כולל ביחס לנסיבות ביטול ההסכם והעיקול, והשתיקה וחוסר המעש מצד התובעת בעת שאירעו האירועים שהובילו לביטול) התובעת הגישה סיכומי תשובה קצרים – בהם טענה כי לא נידרש פיצול סעדים, שכן מדובר בבעלי דין שונים; טענה כי לנתבעים אינטרס משותף בתוצאות פסק הדין, וכי טענו טענות "כוזבות ונפסדות" שיש לדחותן (כאילו התביעה הוגשה בשיהוי – התובעת טוענת שהחזיקה בחנות עד לשנת 2019, למשל).

התובעת מעלה טענות כלליות בדבר הסדרת מלוא התשלום ללנגר (כך, במנותק מכל הקשר, נכתב בס' 3 לכתב התביעה כי "באחד הימים" אמר לנגר לתובעת שקבל את כספו), אך לא מצאתי שהתמודדה כנדרש עם הראיות שהוצגו בסתירה לכך – כולל תצהירו של לנגר שצורף לכתב התביעה, על ידי התובעת בעצמה (תצהיר משנת 2016 שנערך, כעולה מהאמור בו, בנסיון לתמוך בבקשה לביטול העיקול האמור).

...

בת"א (מחוזי ירושלים) 1676/97 יעקב לנג נ' אגודת שובו בנים ירושלים (נבו 07.09.1998) מתייחס בית המשפט (כב' הש', הנשיא ו' זילר) לכך ש-"[]כתב תביעה מגובב עובדות ומתאפיין בין השאר באי בהירות הנובעת גם מכך שעניין אחד מובלע במשנהו עד שאין לדעת לעתים מה שייך למה, מהי עובדה ומהי מסקנה ולמה מפנה הכתוב", ובהמשך מתייחס לתפישת העולם של התובעים "המתאפיינת בהטלת מטלה על בית המשפט להחליט מי וכמה חייבים להם, ולעשות סדר באי הסדר שהם יצרו". הדברים יפים גם ביחס לכתבי התביעה שבהליך דנן.

הנטל להוכיח התביעה הוא על התובעת, ומשכשלה בהרמת נטל זה – דין התביעה להדחות, וכך אני מורה.

זאת, לאחר שהבעל ביטל במירמה את רישום המישכון על דירת בני הזוג שניתן כבטוחה להלוואות שקבל מאת המשיב, ונותר חייב לו סך של 364,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה (סעיף 2 לתצהיר המשיב).

היות שכך, בהתאם להלכה הפסוקה, אף שאין תחולה לחזקת השתוף, הרי שגם כאשר לא פקעו הנישואין וטרם ניכנס לתוקפו הסדר איזון המשאבים, ניתן לקבל הצהרה על בעלות בנכסים ספציפיים מכוח הדין הכללי (דעת הרוב בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995)).

הראש הראשון שענייננו אי קביעות של מגורי הבעל בדירה נוגע לחזקה הקבועה בסעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 שלפיו "מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל שאינם שלו." אלא שבניגוד לתמונה העולה מתצהיר המבקשת כאילו בעלה נמצא בבית בעיקר בסוף השבוע הרי שבעדותה הצטיירה תמונה מעט אחרת אשר הרחיבה את שהות הבעל בדירה.

שם העיד הבעל כי משכורתו כמוכר בחנות כיפות ויודאיקה שעומדת על כ-4,500 ₪ בחודש נכנסת לחשבון אמו שמוסרת לו המחאה אותה הוא פודה ומעביר את מלוא הכסף לאישתו, למעט עלות כרטיס חופשי חודשי (נספח ח' לתצהיר המשיב, עמ' 3 ש' 24 - עמ' 4 ש' 3).

...

סוף דבר המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי היא הבעלים היחיד של המיטלטלין בדירה וכי אין לבעלה כל חלק בהם.

על כן התובענה נדחית.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

האם עסקת המכר עם התובעים בוטלה? ביום 1.1.1998 נחתם בין יעקב לתובעים הסכם (נספח 30 למוצגי התובעים) שבו נקבע לאמור: "הצדדים מצהירים כי הסכם רכישת החנות בלוד ברח' בן גוריון 6 בטל ומבוטל וזאת מן הסיבות הבאות: 1. לא שולמה התמורה במועדה; 2. החנות אינה שייכת למוכר בלעדית אלא קיימת זכות בשיעור של 1/3 בחנות לגרושתו דורית דרור לפי הסכם גירושין שהומצא לשיכון עובדים בצמוד לעיסקת המכר; 3. מאחר ואין אפשרות מעשית לבצוע עסקת המכר הצדדים מצהירים הדדית על ביטול העסקה מעיקרה". התובעים לא הזכירו את הסכם הביטול הנ"ל בכתב התביעה ובבקשתם לצוו מניעה זמני, ובכך הסתירו מבית המשפט מידע חשוב ורלוונטי.

בהקשר זה התייחסו לכך שזבידי בדק את החנות במשך חמש דקות בלבד, לא ביקש לראות הסכם שכירות עם המחזיק, לא ביקש לדבר עם המחזיק בחנות או עם בעל המספרה הצמודה אליה, רכש את הנכס אף על פי שנירשם באישור הזכויות של רמ"י שקיימת מניעות משפטית, לא בדק את העיקולים על הנכס ואת היכולת להסירם, שילם 650,000 ש"ח לאורנה מבלי לקבל ממנה מכתב כוונת להסרת העיקול ולא חיפש עו"ד אחר מטעמו שייצג אותו בעיסקה.

בהסכם המכר עם זבידי הצהיר יעקב כי אין מניעה להעברת הזכויות בחנות, למעט החובות והעיקולים שפורטו בהסכם ו"למעט מי שיושב כיום בחנות כבר רשות מטעם המוכר".

...

לפיכך אני דוחה את התביעה לגופה, ואינני נדרש לדון ולהכריע בטענות הנתבעים בסיכומיהם בעניין התיישנות ושיהוי.

על כן, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע 3 סך של 46,800 ₪ בגין שכר טרחת עורך דין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

משנדחתה התביעה, אני מורה על ביטול צו המניעה הזמני שניתן בתיק ביום 19.2.2019, ומורה למזכירות להעביר את העירבון על סך 10,000 ₪ שהפקידו התובעים בקופת בית המשפט לידי נתבע 3 על חשבון שכר הטרחה שנפסק לעיל.