בקשה להצגת חפצים ומסמכים סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי

בהקשר זה מפנה המשיבה לפסק הדין בדנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד סה(2) 377 (2012) (להלן: עניין שמש), לפיו במסגרת החלטה בבקשה למתן צו להמצאת מסמכים לפי סעיף 43 לפקודה, אין להדרש ככלל לקבילותה של ראיה שנפל פגם בהשגתה.

לשיטת המשיבה, "אין משמעות של ממש להבדל" בין סעיף 43 לבין סעיף 23א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969, הדן בבקשה למתן צו חפוש במחשב; וכי בהתאם לעניין שמש, אין להיתחשב בפגמים שנפלו בהתנהלות המישטרה בטרם התבקש צו החיפוש במכשירי הטלפון הניידים של המבקשים במסגרת ההכרעה בבקשה למתן הצוים המבוקשים.

סעיף 23 לפקודה קובע כי שופט רשאי ליתן צו חפוש בחצרים בין היתר אם החיפוש "נחוץ כדי להבטיח הצגת חפץ לצורך כל חקירה, משפט או הליך אחר", וזאת "לפי שיקול דעת שלו ועל סמך הוכחות לכאורה המובאות לפניו" (עניין קלוגר, בעמ' 1271; ראו והשוו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ראשון 678 (2008)).

נמצאנו למדים כי על דרך הכלל אין לבצע חפוש במחשב אלא במקרים שבהם ניתן צו חפוש מתאים; וכי ישנם שני תנאים מצטברים למתן צו חפוש במחשב, ובטלפון חכם בפרט: האחד, כי החיפוש "נחוץ" כדי להבטיח את הצגת ממצאיו במשפט או בהליך אחר; והשני, אשר ייחודי לבקשת צו חפוש במחשב, הוא כי מטרות החיפוש ותנאיו לא יפגעו בפרטיותו של אדם "מעבר לנדרש". כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק בגדרה נקבע תנאי זה, מטרתו להדגיש כי: "בצוי חפוש הנוגעים למחשב וחומר מחשב, על בית המשפט לשקול באופן מיוחד את הפגיעה בפרטיותו של התופס במחשב וצדדים נוספים" (דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (מס׳ 11) (חפוש ותפיסת חומר מחשב), התשס"ה-2005, ה"ח 149).

...

לטענת המבקשים, סוגיות אלה טרם התבררו בבית משפט זה והן בעלות חשיבות ציבורית, ועל כן יש להיעתר לבקשתם למתן רשות לערור.

חקירה שאינה מתנהלת בשום שכל זורעת ספקות בליבו של בית המשפט, מקשה עליו לברר את העובדות הדרושות להכרעתו – ופוגמת בהליך הפלילי ובאמון הציבור בו. בהקשר זה, אני סבור כי עמדת המשיבה, לפיה החיפוש המוקדם במכשירי הטלפון הניידים של המבקשים אינו מהווה פגם חמור, אינה נכונה.

יש לקוות כי החלטתי זו תסייע אף בעתיד להבטיח כי רשויות החקירה תקפדנה על זכויותיהם של נחקרים, ותימנענה משימוש לרעה בכוח הרב המוקנה להן.

סיכומם של דברים: הערר מתקבל באופן חלקי במובן זה שהבקשות למתן צווי החיפוש תידונה בשנית בפני בית משפט השלום לשם בירור הזיקה בין המידע שהושג בחיפוש המוקדם והלא חוקי לבין ראיות לכאורה לנחיצות הצווים.

לאחר שהוקרא כתב האישום ונקבע המותב שידון בתיק בבית המשפט המחוזי בירושלים, הגיש המבקש בקשות שעניינן הצגת מסמכים וחפצים (להלן: בקשות העיון) לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי ולפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת החיפוש).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בפסק הדין, בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש סבור, כאמור, כי בפסק הדין נקבעה הלכה "חדשה וקשה". עמדתו זו אינה מקובלת עלי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ביום 5.8.21 הוחתם צו מניעה במעמד צד אחד שכותרתו "צו מניעה והמצאת מסמכים לכלי רכב ושייט לפי סעיף 32+34 ו-43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט–1969" המורה על איסור דיספוזיציה על הרכב (להלן: "הצוו השפוטי").

בכל הנוגע לעתירת המבקש להורות על שיחרור רכבו, המשיבה טענה כי מקור סמכות התפיסה נבע מכוח פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט–1969 (להלן: "הפסד"פ") שכן הרכב שימש כאמצעי לבצוע העבירה, אולם מאחר והרכב משמש מקור פרנסת החשוד ומשפחתו, הסכימה לשחררו בתנאי הפסיקה, היינו: הפקדה כספית בשווי 30% מערך הרכב; רישום איסור דיספוזיציה; התחייבות המשיב להמשיך ולהחזיק ברכב במצב תקין ושמיש ועריכת ביטוח מקיף לטובת משטרת ישראל.

סעיף 32(א) לפסד"פ קובע כדלקמן: "(א) רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה." שלוש תכליות עיקריות עשויות להצמיח מקור לתפיסת חפץ: מניעת עבירות; חילוט עתידי והצגת החפץ כראיה במשפט [ראה בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (נבו 12.3.06)].

...

סוף דבר, הבקשה לביטול פסילת רישיון הנהיגה נדחית.

הבקשה להחזרת תפוס מתקבלת באופן חלקי – הרכב יושב בכפוף לעמידה בתנאים דלעיל בשלב זה בידי משטרת ישראל.

מעכבת ביצוע החלטתי עד ליום 26.8.21 בשעה 13:00.

עילות הצוו, שהוצא על-ידי שופט, נבעו משני מקורות: סעיפים 32, 34 ו-43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נ"ח], תשכ"ט-1969, בהיות המבנה אמצעי לעבירה עתה ובעתיד, שכר עבירה ואף ראיה במשפט עתידי; סעיפים 21(א) ו-26 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000, לעניין תפיסת רכוש שניתן לחלטו "חילוט בשווי"; ביום 14.05.18 הוציא מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התיכנון והבניה צו מינהלי להפסקת העבודות באתר, לפי סעיף 216(א) לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965, בגין חריגה בהקף של למעלה מ-700 מ"ר מהמותר בהיתר הבניה, ובגין מתן היתר בניה בנגוד לתכנית.

המדינה ערערה שוב וביום 22.05.19 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק-דין: העירעור נדחה ובין היתר נאמר כי עניינו של צו התפיסה שניתן והורחב במסגרת החקירה הפלילית, נדון בהליך הפלילי והעוררת תוכל להמשיך ולפעול במסגרתו [עפ"א 63761-11-18];] ביום 22.07.18, בתגובה להחלטה הנ"ל, הזדרזה העוררת ופנתה לבית המשפט קמא ב"בקשה דחופה להרחבת צו המצאת מסמכים ותפיסת חפצים מס' 11197-05-18" – היא הבקשה בה ניפתח ההליך נשוא הערר דנן [צ"א 50396-07-18]. בקשת העוררת הסתמכה על סעיף 34 לפסד"פ בלבד, ולא התייחסה עוד לחוק איסור הלבנת הון.

החזקה כשלעצמה גוררת חבויות; רק בשלב מאוחר מאוד, בהשלמת טיעונים בכתב שהגישה ביום 02.07.19, הודתה-למעשה העוררת כי אפשר והציגה עמדות מוטעות שאינן תואמות את כוונתה, וביקשה לתקן את הצוו ולצמצמו לאיסור דיספוזיציה ולאיסור המשך בנייה – וזאת לאחר מאבק להרחבת הצוו שנערך בשלוש ערכאות(!)[footnoteRef:3].

...

ביום 03.02.19, בעקבות דו"ח המנהל, הגישה העוררת "בקשה למתן הוראות למשיבים" ובה ביקשה לחייב את המשיבים לפעול לפי הוראות הדו"ח. בהחלטה מיום 04.02.19 מצא בית המשפט קמא כי "אין זה ההליך המתאים למתן הוראות בדבר ליקויי בניה" אך עם-זאת התיר לבצע באתר עבודות לתיקון הליקויים, בחריג לאיסור העבודות מיום 04.11.18.

אם יש צורך לומר, העוררת אינה חשודה ביצירת מפגעים וליקויי בנייה; שנית, אין עסקינן בגורמי הליקויים בעבר, אלא בחובה לטפל בהם עתה, כדי למנוע נזק פוטנציאלי לציבור, וכמובן בזיהוי הגורם שנטל זה ייפול על כתפיו; שלישית, ניסיון לזהות את גילו ומקורו של כל ליקוי, יוביל את ההליך למחוזות זרים של הבאת ראיות ועדויות מומחים – עניין זר לחלוטין למהות ההליך ולמטרותיו; לנוכח כל אלה, תידחה גם טענה זו. סוף דבר: כל שהובא לעיל, להוסיף על דברי בית המשפט קמא בא ולא להגבילם או להחליפם.

לא מצאתי פגם במסקנותיו של בית המשפט קמא, והערר נדחה.

האם יש לאפשר למבקש לקבל לעיונו חומרי חקירה מכוח סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פסד"פ) בשלב בו התיק נתון בחקירה וטרם הוחלט על הגשת כתב אישום? רקע המבקש הוא אחד החשודים בפרשייה המכונה "פרשה 420" או "פרשת הטלגראס", במסגרתה חוקרת המשיבה חשד לקיומו של ארגון פשיעה שייעודו לייצר, לשווק ולהפיץ סמים מסוכנים מסוגים שונים, בעיקר קנביס, אך גם סמים קשים יותר לרבות קוקאין וחומרים פסיכדליים.

ביום 17.3.19 הגיש המבקש בקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה דחופה לגביה מוקדמת של עדות – לפי סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ – ג"א) או בקשה דחופה למתן הזמנה להציג חפץ – לפי סעיף 43 לפסד"פ". המבקש עתר להמציא לעיונו רשימת מוצגים שנועדו לאפשר לו, לטענתו, לבסס את הגנתו ככל שיוגש נגדו כתב אישום.

דיון המבקש הקפיא, בשלב זה, את בקשתו לגביית עדות מוקדמת, ומיקד טענותיו בבקשתו לקבל לעיונו את המסמכים המסומנים, מכוח הוראת סעיף 43 לפסד"פ, המורה כדלקמן: הזמנה להציג חפץ ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצרכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כל אדם, שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב ולהציג את החפץ, או להמציאו, בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה.

...

חרף האמור מצא בית המשפט, כבוד השופט י' עמית, להביע עמדתו בעניין.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.