בקשה להפקדת ערובה לחשש בהוצאות משפט

המשיבה בתגובתה מאשרת, כי המבקש הביא ל"פגיעה ניכרת בהכנסותיה" אך יחד עם זאת, לא עולה חשש להעדר יכולת תשלום הוצאות משפט במידה וייפסקו היות ומצבה של המשיבה יציב כעת ואינה קרובה, לכדי חידלות פרעון.

יובהר ויודגש, כי כל הקביעות בהחלטה זו הן לכאוריות בלבד לנוכח מהות הבקשה העומדת בפניי ובשים לב לשלב ההליך ולראיות והטענות שהוצגו בפני בית הדין לצורך הבקשה הנידונה בהחלטה זו. סוף דבר- נוכח החזקה בסעיף 353א לחוק החברות והפסיקה בהתאם, נוכח מהות ומורכבות ההליך ובהיעדר אסמכתות של ממש התומכות בטענות המשיבה ליכולת כלכלית, לא שוכנעתי בדבר היכולת הכלכלית של המשיבה לפרוע את הוצאותיה המשפטיות במידה ותדחה התביעה, ומכאן, כי הבקשה להפקדת ערובה מתקבלת.

...

מנגד טוענת המשיבה, כי המבקש נסמך על הודעות ווטצאפ משנת 2019 ולא מזמן אמת וכי לא בכדי, לא צורף תצהיר תומך לבקשה להפקדת ערובה ורק בשל כך, יש לדחות את הבקשה.

(ראו: רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג.טלי עד שינוע בע"מ (ניתן ביום 29.12.2012), רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ביום 11.2.2009) לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על כלל הנספחים, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להפקדת ערובה להתקבל ולהלן אפרט את החלטתי: המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות שתוכל לשלם את הוצאות המבקש באם יזכה בדין וכפי שפורט לעיל, הנטל להוכחת התנאים לפטור את המשיבה מהפקדת ערובה מוטל לפתחה.

אני סבורה שהחוסר הראייתי מקים חזקה הפועלת כנגד גרסת המשיבה שכן, היה ניתן לצרפם בנקל.

בנסיבות אלה ולאור האסמכתאות משנת 2019 בדבר קושי כלכלי אמיתי של המשיבה וכן סעיפים 2-3 לתצהיר התומך מאת המשיבה, אני סבורה כי אין בתגובת המשיבה בכדי ללמוד על איתנות פיננסית המצדיקה את הפטור מהפקדת ערובה.

עוד, הבקשה להפקדת ערובה אמנם אינה נתמכת בתצהיר, אך מעבר לצירוף מסמכים לבקשה, המבקש הפנה לכתבי הטענות בהליך באשר לטענת העדר יכולת כלכלית של המשיבה והיות ולבית הדין יש שיקול דעת רחב באשר לסדרי הדין מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אני סבורה, כי בנסיבות העניין העדר תצהיר המבקש אינה מהווה הצדקה לפטור מהפקדת ערובה או העברת נטל ההוכחה בנושא.

יובהר ויודגש, כי כל הקביעות בהחלטה זו הן לכאוריות בלבד לנוכח מהות הבקשה העומדת בפניי ובשים לב לשלב ההליך ולראיות והטענות שהוצגו בפני בית הדין לצורך הבקשה הנידונה בהחלטה זו. סוף דבר- נוכח החזקה בסעיף 353א לחוק החברות והפסיקה בהתאם, נוכח מהות ומורכבות ההליך ובהעדר אסמכתאות של ממש התומכות בטענות המשיבה ליכולת כלכלית, לא שוכנעתי בדבר היכולת הכלכלית של המשיבה לפרוע את הוצאותיה המשפטיות במידה ותדחה התביעה, ומכאן, כי הבקשה להפקדת ערובה מתקבלת.

אלא שבמקרה זה שלפנינו, החשש מפניו כל כך יראות הנתבעות לא הוכח כי מיתקיים הוא, וזאת על שום העובדה שתביעה זו הוגשה גם על ידי התובעת 1 שהנה בעלת מניותיה היחידה של התובעת 2 ובתור שכך היא לא הסתתרה מאחוריה, והלכה למעשה מדובר בשתיים אשר לצורך העילות והסעדים על פי התביעה – חד הן – זו כרוכה בזו – שתיים שאחת הן ועניינן הוא אחד, לצורך בחינת בקשה זו. הנתבעות בחרו שלא להגיש בקשה זו להפקדת ערובה להוצאות כנגד התובעת 1, אף שכאמור, ככל שתידחה התביעה כנגדן, עשויה זו להתחייב בהוצאות משפט באותה מידה עם התובעת 2 כלפי שתי הנתבעות גם יחד, ועליהן יהיה לגבות הוצאות אלו באותה מידה ממנה, כאשר אין הסבר מהותי מבחינתן , מה טעם היה לפצל אחת מרעותה, ככל שקיים חשש כן ואמיתי בדבר הוצאות המשפט לעתיד לבוא מאת התובעת 1 אך מפני שהיא חברה בע"מ. לדידי, בכך מיתקיים סיפא סעיף 353 לחוק החברות אשר מתיר לבית המשפט שיקול דעת לדחות בקשה מעין זו אם הוא סבור " כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה". על כן לסיכום נקודה זו- העובדה כאמור, שהתובעת 1 הנה בעלת מניותיה של התובעת 2 ולמעשה הרוח החיה העומדת מאחוריה ; העובדה ששתי תובעות אלו תובעות את אותם סעדים מכוח אותן עילות כנגד הנתבעות –המבקשות, מצביעות כי הסיבה העקרונית הטמונה בסעיף 353 לחוק החברות, שייעודה להבטיח את הוצאות הנתבע למקרה של דחיית תביעת חברה בע"מ כנגדו, אינה מתקיימת בעניינינו, או לפחות לא הוכח אותו חשש הנוגע לבעל המניות בחברה זו שגם תובע עמה, מפני אי יכולתו לשאת בהוצאות משפט לעתיד לבוא וזאת על מנת להשלים את התמונה הכוללת לצורך העניין.

...

אלא שבמקרה זה שלפנינו, החשש מפניו כל כך יראות הנתבעות לא הוכח כי מתקיים הוא, וזאת על שום העובדה שתביעה זו הוגשה גם על ידי התובעת 1 שהינה בעלת מניותיה היחידה של התובעת 2 ובתור שכך היא לא הסתתרה מאחוריה, והלכה למעשה מדובר בשתיים אשר לצורך העילות והסעדים על פי התביעה – חד הן – זו כרוכה בזו – שתיים שאחת הן ועניינן הוא אחד, לצורך בחינת בקשה זו. הנתבעות בחרו שלא להגיש בקשה זו להפקדת ערובה להוצאות כנגד התובעת 1, אף שכאמור, ככל שתדחה התביעה כנגדן, עשויה זו להתחייב בהוצאות משפט באותה מידה עם התובעת 2 כלפי שתי הנתבעות גם יחד, ועליהן יהיה לגבות הוצאות אלו באותה מידה ממנה, כאשר אין הסבר מהותי מבחינתן , מה טעם היה לפצל אחת מרעותה, ככל שקיים חשש כן ואמיתי בדבר הוצאות המשפט לעתיד לבוא מאת התובעת 1 אך מפני שהיא חברה בע"מ. לדידי, בכך מתקיים סיפא סעיף 353 לחוק החברות אשר מתיר לבית המשפט שיקול דעת לדחות בקשה מעין זו אם הוא סבור " כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה". על כן לסיכום נקודה זו- העובדה כאמור, שהתובעת 1 הינה בעלת מניותיה של התובעת 2 ולמעשה הרוח החיה העומדת מאחוריה ; העובדה ששתי תובעות אלו תובעות את אותם סעדים מכוח אותן עילות כנגד הנתבעות –המבקשות, מצביעות כי הסיבה העקרונית הטמונה בסעיף 353 לחוק החברות, שייעודה להבטיח את הוצאות הנתבע למקרה של דחיית תביעת חברה בע"מ כנגדו, אינה מתקיימת בענייננו, או לפחות לא הוכח אותו חשש הנוגע לבעל המניות בחברה זו שגם תובע עימה, מפני אי יכולתו לשאת בהוצאות משפט לעתיד לבוא וזאת על מנת להשלים את התמונה הכוללת לצורך העניין.

די בכך לדידי, בכדי לבסס הנחה כי מצרף הראיות הכולל שהוצג בפניי לפי שעה, אינו מבסס עילה להורות על הפקדת ערובה להוצאות בידי התובעת 2 ובתור שכך אני מורה על דחיית הבקשה.

מכוח סמכותי המנויה בתקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, אני מורה כי הנתבעות 1-2 תשאנה בהוצאות דחיית הבקשה על סך 3,000 ₪ לתשלום לידי התובעת 2 בתוך 30 ימים מהיום.

לטענת הנתבעים, העובדה כי התובעת מתגוררת דרך קבע בחו"ל וכי אין בידיה להצביע על נכסים בבעלותה בארץ, מעלה חשש ממשי כי במידה ותביעתה תידחה ויינתן צו להוצאות- לא יהא באפשרותה לעמוד בהוראות הצוו ולנתבעים לא תהא כל דרך לגבות את הוצאות המשפט.

לחילופין, הדגישה כי היה ותתקבל הבקשה הרי שאין לחייב בהפקדת ערובה בסך של 20,000 ₪ אלא בהפקדת ערובה מתונה, נוכח הוצאות המשפט הצפויות והשלב בו מצוי התיק.

...

לאחר שעיינתי בו הצעתי כי התביעה תדחה ושאלת ההוצאות תיוותר לביהמ"ש. כאן המקום לתאר את מה שניבט מהסרט תוך הזהירות המתבקשת בראי העובדה כי התובעת טרם נשמעה בעדות ראשית וכל המצוי לפניי הוא הניבט מהסרט וטענות הנתבעת עצמה.

משכך שוכנעתי לקבוע כי התובעת היא בגדר תושבת חוץ שגביית הוצאות ממנה ככל שתפסקנה כנגדה תהיה בלתי אפשרית או קשה- ולכן ישנו טעם מוצדק לחיוב בהפקדת ערובה.

תגובה לבקשה: התובעת חזרה על טענותיה לעניין איתנותה הפינאנסית, אותן טענות שהעלתה בתגובתה לבקשת רמ"י. בנוסף טענה בתגובה זו שאין כל ממש בטענות הנתבעות 2 ו- 4 לעניין האינדיקציות שמקימות חשש כי התובעת לא תוכל לעמוד בהוצאות משפט.

כאמור החזקה לפיה חברה בע"מ חייבת להפקיד לפי בקשה ערובה להוצאות ניתנת לסתירה ", אף אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. משמע, בהחליטו בבקשה להפקדת ערובה נתון לבית המשפט שיקול דעת. במסגרת הפעלת שיקול דעתו עליו ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה לשאלות האם הוגשה התובענה בתום לב ומה סכוייה, האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת נגרם על ידי היתנהגות הנתבע, ועוד" (ראו רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי  (מוטי) זיסר (13.07.2008), פסקה 6).

...

התובעת טענה כי יש להעמידה על שיעור שלא יעלה על 0.5% מסכום התובענה (העומד ע"ס – 33,561,879 ₪), היינו כ- 168,000 ש"ח. בהתייחס לסכום הערובה נקבע ברע"א 4192/16 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ'HERITAGE AFFINITY ENTERPRISES LLC ( 14.07.2016), כדלקמן: " כפי שנפסק לא אחת, משהגיע בית המשפט למסקנה כי יש לחייב חברה בהפקדת ערובה עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים ובהם: מצבה הכלכלי של החברה; סיכויי התביעה שהגישה; וכן זכות הגישה לערכאות של החברה מחד גיסא וזכות הקניין של הנתבע מאידך גיסא (רע"א 857/11.מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (23.5.2011); רע"א 10376/07. ‏ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009)). כמו כן רשאי בית המשפט לשקול בהקשר זה את נכונותם של מנהלי החברה או בעלי השליטה בה לערוב באופן אישי להוצאות הנתבע (עניין אור בנמל, פסקה 4)." בענייננו, בהתחשב בנתונים שהובאו בפניי בדבר מצבה הכלכלי של התובעת, בסכום התביעה החריג, ובמנעד גובה ההוצאות הנפסק דרך כלל בהליך מסוג זה, אני קובע, כי סכום הפקדת הערובה יעמוד על סך של 80,000 ₪ בכל אחת משלש הבקשות הנידונות ובסה"כ 240,000 ₪.

לסיכום הבקשות מתקבלות.

התובעת תשלם בכל אחת מן הבקשות, בנפרד, הוצאות משפט בסך כולל של 3000 ₪ (סה"כ- 9000 ₪).

לפיכך, ומשלא הוכחה בפני כל נסיבה המעידה אחרת, די בכך כדי לקבוע שקיים חשש ממשי לאפשרות גביית הוצאות המשפט מהמבקש (ר' לעניין תובע שהוא תושב חוץ ללא נכסים בישראל - רע"א 197/15 עיזבון המנוחה מנסור ז"ל נ' ח'ורי, פס' 6 (נבו, 24.4.2015; רע"א 1120/17 קסיקבייב נ' בלובבנד, פס' 9 (נבו, 27.2.2017)) [אמנם פסיקה זו עניינה תקנה 519 לתקנות הישנות, ואולם, נראה, כי לא היתה כוונה בתקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי דהיום לשנות מההסדר שנהג לפי תקנה 519 לתקנות הישנות (למעט לעניין תוצאת המחדל להפקיד ערובה, שכיום לפי תקנה 157(ב) הנו מחיקת התביעה, ולא דחייתה) (ר' דברי ההסבר לתקנות מיום 16.12.2020 שפורסמו באתר משרד המשפטים, בעמ' 49 www.gov.il/BlobFolder/news/16122020/he/16.12-explanatory.pdf)].

...

לאור זאת, איני מקבל את דרישת המשיבים לחייב את המבקש בערובה בשיעור של 400,000 אירו גם אם מדובר ב-0.01% בלבד מסכום התביעה שננקב בבקשת האישור.

לאחר שקילת מכלול השיקולים לעיל, אני סבור כי יש לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים (הם המשיבים 4-1 ו-6 שהגישו את הבקשה לערובה) על הצד המתון בסך 60,000 ש"ח, מעט יותר מסכום הערובה שנקבע בעניין ציציאנוף, בשים לב לסכום העתק של בקשת האישור דנן.

סכום זה הינו סביר ומידתי בנסיבות העניין, כאמור לעיל, ואף נמוך בהשוואה לסכומי הערובה אותם אישר בית המשפט העליון בעניין תועלת לציבור, בסך של 250,000 ש"ח, או בעניין פיטוסי, בסך של 100,000 ש"ח. סוף דבר המבקש יפקיד בקופת בית המשפט סך של 60,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית צמודה להבטחת הוצאות המשיבים (כהגדרתם לעיל), וזאת עד ליום 16.8.2022.