לפני בקשה לחיוב תובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים באם תדחה התביעה.
כך, טוענים המבקשים, אין כל יסוד לטענה שהמשיבים נטלו את ההלוואה בשל "מצוקה" אליה נקלעו ושאותה כביכול "ניצלו" המבקשים, אלא מדובר בהלוואה שניטלה במסגרת פעילות עסקית שגרתית של המשיבים ולמימון רכישת נכס למטרות מסחר.
לשיטתם, אין מדובר כלל בתביעת סרק וניכר מהראיות שהוצגו והטענות שפורטו כי המבקשים ניצלו את מצוקתו של המשיב 1 כדי לערוך ולהחתים אותו על הסכם הכולל התחייבות להשבת ההלוואה בצרוף "ריבית נשך קיצונית וחריגה ביותר".
טענה זו יש לבחון על רקע הקביעה שלפיה החיוב בהפקדת ערובה לא יביא לנעילת שערי בית המשפט, שהרי המשיבים לא הראו שלא יהיה ביכולתם להפקיד את הערובה.
אם כך, לאחר שנימצא כי המשיבים לא הראו שביכולתם לשאת בהוצאות המבקשים אם תדחה המרצת הפתיחה, נמצא שהמשיבים אף לא הראו שחיוב בהפקדת ערובה יביא לנעילת שערי בית המשפט בפניהם, ואף נמצא שטענות המשיבים מעוררים קשיים לא מבוטלים.
...
במצב זה, אני מקבל את טענת המבקשים וקובע כי לעת זו הוכח במידה הנדרשת, כי המשיבים לא יוכלו לשאת בהוצאות המבקשים אם תידחה המרצת הפתיחה.
בשים לב לכל אלו, אני סבור כי סכום המהווה 5% מסכום החוב שבמחלוקת, יהווה בטוחה ראויה להוצאות המבקשים.
אשר על כן הנני מקבל את הבקשה ומחייב את המשיבים בהפקדת סך של 90,000 ₪ בקופת בית המשפט כערובה להוצאות המבקשים.