בקשה להפסקת הליכים בשל אי-כשירות לעמוד לדין וביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק

סעיף 15(א1) לחוק קובע: "לא ייתן בית משפט צו לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן נוכח כי יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שבו הואשם בכתב האישום או שעשה מעשה עבירה אחר המבוסס על אותן עובדות או על עובדות דומות לעובדות שבכתב האישום." [ההדגשה אינה במקור עינינו הרואות כי ישנן שתי חלופות למתן צו אישפוז לנאשם אשר יש להפסיק את ההליכים נגדו מפאת היותו בלתי כשיר לעמוד לדין.

לצד הגנות אלו, סעיף 300א(ב) שניכנס לחוק במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה מאפשר היום לבית המשפט להקל בהרשעתו של נאשם ברצח בנסיבות מחמירות ככל שימצא כי "מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד". אמנם, ניתן היה להעלות על הדעת כי החפיפה בין סעיפים אלו לבין עבירת המתת תנוק לפי סעיף 303 לחוק, תביא לביטולה של עבירה זו. עמדה מסוג זה אכן הוצגה בדו"ח הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה (הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה דו"ח הצוות 41-39 (2011); ואף קיבלה ביטוי בהצעת החוק שעמדה בבסיס הרפורמה בעבירות ההמתה (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, ה"ח 972, עמ' 178).

לכלל האמור שני חריגים העשויים להיות רלוואנטיים לעניינו (חריג שלישי, המתייחס למצב בו נאשם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין לאחר שהדיון המשפטי הגיע לקיצו, ועובר למתן הכרעת הדין, במובהק אינו נוגע למקרה בו עסקינן): האחד קבוע בסיפא של סעיף 170(א) לחסד"פ, לפיו אם ביקש הסנגור לברר את אשמת הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה (להלן: חריג בירור האשמה לבקשת הסניגור); השני נקבע ברע"פ 8601/15 אשקר נ' מדינת ישראל (15.5.2017) (להלן: הילכת אשקר), לפיו בית המשפט רשאי, אם מצא לנכון, לזכות מחמת אי שפיות הדעת, במצב בו קיימת תמימות דעים בין התביעה לבין ההגנה (להלן: חריג הזיכוי המוסכם מחמת אי שפיות).

לכאורה, משמעות הדברים היא כי צדק בית המשפט קמא, שעה שהורה על הפסקת ההליכים נגד המערערת מחמת שאינה כשירה לעמוד לדין, והוציא צו לאישפוזה לתקופה מרבית של 25 שנה (וזאת בהנתן שסעיף האישום נגדה הוא רצח, ולהיעדר טעמים מספיקים להתערב בעיניין זה מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט לפי סעיף 15(א1) לחוק לטפול בחולי נפש, כפי שמבהיר השופט הנדל).

במצב דברים זה, ותוך הדגשה כי מדובר בפיתרון שהותאם לנסיבות הייחודיות של המקרה הטרגי בו עסקינן, מצאתי לנכון להסכים גם לזיכויה של המערערת מהמיוחס לה בכתב האישום מחמת סייג אי השפיות, משאין חולק כי הוא היתקיים בה במועד ביצוע המעשה הנורא.

...

ויובהר, בסופו של דבר לא בוטל אומנם סעיף 303 (כשם שבאנגליה לא בוטל ה-Infanticide Act), ואולם אין בכך כדי ללמד, לדידי, על היות הרציונל שבצד עבירה זו שונה מזה שבצד ההוראות לעניין אחריות מופחתת (ראו מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה [2019] לאור עקרונות היסוד של המשפט, ומחקר היסטורי והשוואתי 170-168, 355-354 (2020)).

לאור זאת, כשם שנאשם איננו יכול לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות והסדרי הענישה/האחריות המופחתת, כך גם אין לאפשר לנאשמת לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות ושל סעיף 303 לחוק העונשין.

הוחלט בדעת רוב כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, שאליו הצטרף השופט ע' גרוסקופף כי הערעור יתקבל באופן חלקי, במובן זה שהמערערת תזוכה מעבירת רצח, וזאת חלף פסק הדין המורה על הפסקת ההליכים נגדה בגין עבירה זו. זאת בניגוד לחוות דעתו של השופט ד' מינץ, שסבר כי יש לקבל את הערעור באופן של זיכוי המערערת מעבירה של המתת תינוק.

טרם הכריע בית משפט קמא באשמת המערער, נתן החלטות בשתי טענות שהעלה המערער במהלך ההליך: הראשונה, טענת הגנה מן הצדק (החלטה מיום 2.5.2013, השופט סגל); והשנייה – טענת העדר כשירות לעמוד לדין (החלטה מיום 18.4.2017, השופט סגל; להלן: ההחלטה בבקשה להפסקת הליכים).

ראשית, משיג המערער על החלטת בית משפט קמא בטענה המקדמית, במסגרתה נדחתה בקשתו לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

הן זכוי הנאשם מחמת אי שפיות הדעת (ראו: עניין וחנון), והן הפסקת הליכים מחמת העדר כשירות לעמוד לדין (ראו: רע"פ 8601/15 אשקר נ' מדינת ישראל (15.5.2017) (להלן: עניין אשקר)) – שמים פסוק להליך הפלילי המתנהל נגד הנאשם.

כך, טענות כגון היתיישנות, הגנה מן הצדק, חסינות, חנינה, פגם בכתב האישום, וכן – אי כשירות לעמוד לדין – הן כולן טענות שאינן שוללות את פליליות המעשה עצמו, אלא שוללות את קיומו של ההליך הפלילי.

...

המקובץ לעיל מעלה כי אין כל טעם סביר לקביעת רף הוכחה שונה ומכביד יותר ביחס לטענת היעדר כשירות דיונית לעומת טענת אי כשירות מהותית והבחנה כזו תהא בלתי הוגנת.

אשר על כן, ומהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי להצטרף לעמדתו של חברי השופט הנדל ולקבוע כי רף ההוכחה הדרוש לעניין סעיף 170 לחסד"פ הוא של הקמת ספק סביר.

אשר על כן, הוחלט בדעת רוב, כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, אליו הצטרף השופט ג' קרא, ובניגוד לחוות דעתה של השופטת י' וילנר, כי דין הערעור להתקבל, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

] זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופט (כתוארו אז) נ' הנדל והשופטים ג' קרא ו-י' וילנר) מיום 25.5.2021 בע"פ 7535/17 (להלן: פסק הדין) אשר ביטל את הרשעתו של הרב אליהו בקשי דורון ז"ל (להלן: המשיב) בפלילים, וקבע כי המשיב היה בלתי כשיר לעמוד לדין במהלך ניהול המשפט נגדו ומן הראוי היה להפסיק את ההליכים נגדו בהתאם להוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי).

(ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם – שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין – יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.

לגישת השופטת וילנר, הגם שקיימת חשיבות מכרעת לכך שהנאשם יהיה נוכח במשפטו ובעל מסוגלות להבין את ההליך נגדו ולהשתתף בו, הגנת העדר כשירות לעמוד לדין איננה נוגעת ליסודות מעשה העבירה, אלא: "היא מהוה מעין גדר חיצונית אשר מגנה על הנאשם שאינו כשיר מפני העמדה לדין. זוהי גדר חיצונית אחת, מבין מספר גדרות חיצוניות (ובהן – היתיישנות, חסינות, פגם או פסול בכתב האישום, הגנה מן הצדק, חנינה ועוד) המקיפות את ליבת ההליך הפלילי, ואשר מונעות העמדה לדין או את המשך נהולו של ההליך פלילי גם כנגד מי שלכאורה ניתן היה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמתו בבצוע המעשה המיוחס לו. אני סבורה כי זכויותיו של הנאשם לא תפגענה אם כדי לפתוח את אחד השערים בגדרות האמורות ולצאת – מטפורית – מאולם בית המשפט בו מיתנהל ההליך נגדו, הוא יידרש להוכיח את טענתו במידת הוכחה של מאזן הסתברויות" (פסקה 6 לחוות דעתה של השופטת וילנר).

...

בנסיבות שנוצרו, אני סבורה על כן כי אין מקום להורות על קיומו של דיון נוסף במקרה דנן (דנ"פ 2001/05‏‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (3.8.2005); עניין כהן, בעמ' 373).

תמיכה נוספת למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה שההשלכות המעשיות של פסק הדין מצומצמות למדי.

מן הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית.

לפניי בקשת ההגנה לביטול כתב האישום נגד הנאשם מהטעם ש"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", לפי הוראות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

שני הצדדים הסכימו כי יש להפסיק את ההליכים המשפטיים – בשל אי כשירותו הדיונית של הנאשם – אך המאשימה סברה כי לא ניתן לאמץ את מסקנות הועדה רק באופן חלקי, ואימוץ מסקנתה בדבר אי הכשירות מחייב גם את אימוץ המלצתה בעיניין דרכי הטיפול (בפרוטוקול, עמ' 8 שורה 8 ואילך).

בקשת ההגנה וטיעוני הצדדים: בשלב זה הגישה ההגנה את בקשתה ועתרה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, ולחלופין להפסקת ההליכים המשפטיים ללא קביעת דרכי טפול (ר' בפרוטוקול, עמ' 12-10 וכן בתשובתה לתגובת המאשימה בבקשה מס' 10).

כפי שצוין כבר לעיל, ועדת האיבחון – שנזהרה מקביעה לעניין הכשירות המהותית, בשל שתוף הפעולה החלקי ביותר של הנאשם – מצאה כי הנאשם אינו מבין את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, אינו מסוגל לסייע לבאת-כוחו בהגנה עליו וממילא אינו כשיר לעמוד לדין; ואין עוררין על מסקנה זו. שונה הוא המצב בכל הקשור להמלצת ועדת האיבחון להוצאת הנאשם מביתו, למסגרת מגורים חוץ ביתית, המלצה שלא נקבעה לה הגבלת זמנים ועל כן משמעותה המעשית היא הוצאה קבועה של הנאשם מביתו.

...

כפי שצוין כבר לעיל, ועדת האבחון – שנזהרה מקביעה לעניין הכשירות המהותית, בשל שיתוף הפעולה החלקי ביותר של הנאשם – מצאה כי הנאשם אינו מבין את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, אינו מסוגל לסייע לבאת-כוחו בהגנה עליו וממילא אינו כשיר לעמוד לדין; ואין עוררין על מסקנה זו. שונה הוא המצב בכל הקשור להמלצת ועדת האבחון להוצאת הנאשם מביתו, למסגרת מגורים חוץ ביתית, המלצה שלא נקבעה לה הגבלת זמנים ועל כן משמעותה המעשית היא הוצאה קבועה של הנאשם מביתו.

לא ברור כלל ועיקר כיצד זה לא אותר הנאשם, לאחר שבית המשפט נעתר לבקשת המאשימה והורה על זימונו במסירה אישית על ידי שוטר, שהרי מדובר בנאשם המתגורר בקביעות באותו המקום מזה עשרות שנים; אך בכל מקרה ברור כי לא ניתן לזקוף חלוף זמן זה לחובתו של הנאשם.

סוף דבר: אשר על כן ולאור כל המקובץ אני מחליט על הפסקת ההליכים המשפטיים בתיק זה, ללא קביעה בדבר הוצאת הנאשם מביתו.

כמו כן, עומדת המאשימה על כך שמדובר בשימוש אסור במקרקעין.

טוענת המאשימה כי לטענת הפלישה אין בסיס להגנה מן הצדק, שהרי עקב אי התאמה תכנונית, הוסט מיקומו של השכן מערבה בכדי להתאים את הקרקע להיתר.

המאשימה טענה כי לאור מתן ההיתרים לשכן, יש לקבוע כי ביתו ניבנה כדין בהתאם לחזקת כשירות המעשה המינהלי, וכן כי עבירות בנייה ישנות אינן מהוות בסיס לשם בחינת טענות בדבר אכיפה בררנית.

לעניין היתנהלות הנאשמת אל מול המאשימה, טוענת המאשימה כי היא לא מהרה להגיש כתב אישום וכי עבר זמן רב מאז התחלת פעולות החקירה, מה שאפשר לנאשמת להפסיק את השמוש האסור.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט לבטל כתב אישום כאשר נראה כי לא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן או כאשר היתנהלותה הקלוקלת של הרשות פוגעת בעקרונות הצדק וההגינות.

כפי שידוע, עבירת השמוש האסור הנה עבירה אשר אינה מתיישנת, ומתחדשת מדי יום ויום, זאת כעיקרון למיצוי הדין מול הנהנים משימוש אסור זה. לעניין טענת חישוב השטחים מצדה של הנאשמת, לא מצאתי לנכון להעתר לבקשה זו בשלב זה. ככל שיימצא בשלב מאוחר יותר בהליך כי אכן נעשתה טעות לעניין חישוב השטחים, יוכל בית משפט להשתמש בסמכות הקבועה בחוק, ולתקן את כתב האישום.

ניתנה היום, בח' אב תשפ"ג, ב26 יולי 2023, בהיעדר הצדדים.

...

החלטה: מכל האמור לעיל, ועל פי סמכותי על פי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, אני מחליטה להשהות את מתן ההחלטה בטענת האכיפה הבררנית.

סבורני כי מדובר בשלב מוקדם בהליך המשפטי, שאינו מאפשר לעת זו לחקור לעומק את טענת הנאשמת לאכיפה בררנית.

אשר על כן, אני מחליטה לדחות את בקשת הנאשמת לביטול כתב האישום.