בקשה להפחתת סכום ערבות שנקבע לנאשם

נטען כי חלוף הזמן כשלעצמו מהוה נסיבה להקטנת סכום הערבות, בדומה ליתר הנאשמים.

המבקשת הדגישה כי אינה מבקשת להפחית את סכום הערובה, אלא אך להחליף ערבות בנקאית בערבות גבוהה יותר באמצעות רישום שיעבוד על נכס מקרקעין, מתוך ביטחונה שתום לא יפר את תנאי מעצרו.

אף אם אקבל כעובדה שהמבקשת סייעה לאחיה תום, בכך שהעמידה לרשותו את סכום הכסף שנידרש כפקדון כתנאי לשחרורו מבית המעצר, אין בכך כדי לסלול את דרכה לבית המשפט כדי להגיש בקשה להשיב לה את כספה, ולהציע קביעת ערבות אחרת, כפי שנעשה.

...

סעיף 50(א) לחוק המעצרים, שכותרתו: "פטור הערב", מאפשר לערב צד שלישי לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את ערבותו או להחזיר לו את ערבונו, ובית המשפט רשאי, לאחר שהזמין לדיון את הנוגעים בדבר, להיעתר לבקשה או לסרב לה; בית המשפט לא יסרב לבקשה, אם המשוחרר בערובה התייצב או הובא בפני בית המשפט.

ככל שבית המשפט נעתר לבקשה, רשאי הוא לבטל את השחרור בערובה, לקבוע ערובה אחרת, או לשנות את תנאיה.

סוף דבר, מכל הטעמים שמניתי, הבקשה נדחית.

הנאשם פנה לבית המשפט עם צירוף החוזה המזויף ובקש להפחית את סכום הערבות שנקבע למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא.

...

הוא השיב "מדובר בחוזה סטנדרטי ארוך ואני צריך לעיין בו על מנת לתת תשובה". סיכום נוכח ממצאי המהימנות שפורטו לעיל אני קובע כי ברישומי הבנק אין כל מסמך המכיל את התוספות שהנאשם טוען שהוסיף בהסכמת הבנק.

אני קובע שהנאשם זייף את חוזה ההלוואה בכך שהוסיף את הפסקה אחרי סעיף 59 א וכן את התוספת לטופסי גילוי נאות ולוח סילוקין.

לאור כל האמור לעיל שוכנעתי כי המאשימה הוכיחה במידת הודאות הדרושה במשפט פלילי את המעשים והעבירות המיוחסות לנאשם ואני מרשיע אותו בהן.

המצהירה מטעם משרד הפנים אישרה בחקירתה הנגדית כי במסגרת ההליך המינהלי נקבע שההחלטה לקיום השימוע בקונסוליה הישראלית במקום מתן היתר לכניסת התובעת לישראל נקבעה כלא סבירה (עמ' 40, ש' 3-4 לפרוטוקול מיום 16.1.2017) וכן אישרה שבית המשפט הפחית את סכום הערבות לאחר שקבע שסכום הערבות שדרש הנתבע אינו סביר (עמ' 42, ש' 15-17 לפרוטוקול).

משאנו מצויים לאחר שלב הבקורת השיפוטית במישור המינהלי ונימצא כי קיים אשם מצד משרד הפנים בשל היתנהלותו, שנותר להכרעה הוא בשאלת קיומו של נזק והקשר הסיבתי בין הפעולה או המחדל שבהתנהלות משרד הפנים לבין נזק ככל שיוכח בבחינת התביעה עולה כי ניזקי התובעים נובעים מהימשכות הטיפול בבקשת ההיתאזרחות מעבר לזמן הסביר ובקביעת סכום ערבות בלתי סביר שהביא גם הוא לעיכוב במתן היתר לכניסת התובעת לישראל.

כמובן שמקרה של נאשם שעל צוארו מונחת חרב ההליך הפלילי שלעיתים אף מצוי במעצר תוך כדי ניהול ההליך הפלילי אינו דומה למקרה שבפניי ,בו בשל המשכות ההליך אמנם נימנעה מהתובעים האפשרות לממש את הקשר הזוגי שלהם אך לא נשלל מהם חופש התנועה, עם זאת הבסיס לדרישת פיצוי מהמדינה בתביעה נזיקית בהליך אזרחי דומה.

...

אם ניישם את קביעות השופטים בעניין גליק על ההליך שבפניי ניתן לקבוע כי מאחר שבמועד הגשת התביעה הנזיקית היה מדובר במעשה עשוי ובנזק שהתגבש שכן התביעה הוגשה בשנת 2014 והסעד בשל אובדן הכנסה התבקש עבור השנים 2010-2012 ו, אין למנוע את בירור התביעה הנזיקית למרות שהתובעים לא פעלו בדרך של תקיפה ההחלטה במסגרת הליכים מנהליים, אלא שאני סבורה כי יש להחיל בנסיבות העניין את דוקטרינות חובת הקטנת הנזק והאשם התורם בנוגע לטענות התובעים לפיצוי בשל אובדן הכנסת התובעת עד למועד בו ניתנה לה אשרת עבודה.

אשר לפרק הזמן שחלף בין המועד שבו התקבל הערר במשרד הפנים ביום 7.12.2011 לבין המועד שבו אושרה לתובעת אשרת העבודה ביום 8.11.2012, אני מקבלת את טענת התובעים כי העיכוב במתן אשרת העבודה בשל העובדה שלא ניתנה החלטה בערר שהוגש בפרק זמן סביר מהווה חריגה מההתנהגות הסבירה של רשות ציבורית ביישום הנוהל של משרד הפנים שכן על דרך הכלל נדרש משרד הפנים להעניק לבן הזוג הזר השוהה בישראל אשרת עבודה, התנהגות העולה כדי התרשלות בעיקר נוכח העובדה כי הליך הטיפול בבקשה שהגישו התובעים נדון בבית המשפט לעניינים מנהליים וכבר נמצא לגבי הפעולות המקדמיות שביצע משרד הפנים טרם מתן אישור לכניסת התובעת לישראל כי הן פעולות שנעשו תוך חריגה מהנורמה המנהלית הסבירה.

עם זאת איני סבורה כי הנזק שנגרם לתובעת משתרע על פני כל התקופה שממועד הגשת הערר ועד למועד אישור אשרת העבודה שכן הערר שהתקבל ביום 7.12.2011, שכן מתקופה זו יש לגרוע את פרק הזמן הסביר שנדרש למשרד הפנים לצורך הדיון בערר שהוגש עד למתן ההחלטה, כך שמצד אחד ניתן לקבוע כי פרק זמן של 11 חודשים אינו סביר בנסיבות העניין וזאת בהיעדר נימוק למעט הטענה בדבר עומס עבודה המוטל על עובדי משרד הפנים ומצד שני גם אין למנות את התקופה החל מהיום שבו הוגש הערר שכן כבכל הליך מעין שיפוטי נדרשת הרשות הציבורית לפרק זמן מסוים לצורך בחינת הבקשה וגיבוש ההחלטה בה. על פי הנוהל של משרד הפנים בסעיף ב(4) אשרת עבודה ניתנה לתקופה של עד 6 חודשים שבמהלכן נמשך תהליך הבדיקה וזו אכן התקופה שאושרה לתובעת בהחלטה שניתנה על ידי משרד הפנים ביום 8.11.2012 .לכן, בנסיבות העניין אני סבורה כי הפיצוי הראוי בהיעדר ראיה אחרת למשך הזמן הסביר שנדרש היה למשרד הפנים להכריע בערר, הוא חיוב משרד הפנים באובדן ההכנסה שנגרם לתובעת לתקופה של 6 חודשים ,זאת ככל שהיה נבחן הערר שהגישה התובעת תוך זמן סביר וכתוצאה מכך הייתה זכאית התובעת לאשרת עבודה בישראל.

בצד האמור, במסגרת ההחלטה בבש"פ 4344/21 מיום 4.7.2021 (בקשה שלישית להארכת מעצרו של העורר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים), קבע השופט א' שטיין כי: "הגשת בקשה להארכת מעצר נוספת על ידי המדינה – רביעית במספר – אשר תבוא בגדריו של סעיף 62 לחוק המעצרים (להלן: ההארכה הרביעית) תהא טעונה בדיקה מחודשת של חלופת מעצר בדמותו של מעצר בפקוח אלקטרוני במקום מרוחק אשר הוצע על ידי המשיב, זאת במסגרת עיון חוזר במעצרו שיקויים על ידי בית המשפט המחוזי" (בפיסקה 14).

לעניין זה, קבע השופט ע' מיכלס כך: "סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), התשנ"ו-1996, קובע כי משהוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, ובכלל זה על המשך מעצרו בפקוח אלקטרוני, אם הוא [סבר] ש"קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור, או את ביטחון המדינה". הינה כי כן, החוק מאפשר לעצור אדם גם אם מסוכנותו אינה מכוונת כלפי כולי עלמא, אלא 'רק' כלפי יחיד בחברה.

(מצאתי להפחית את סכום ערבות צד ג' לאור התרשמותי הישירה מהמפקחים).

...

בדיון שנערך לפניי ביום 29.1.2023, עמדת המדינה התבססה על שתי טענות עיקריות: הטענה הראשונה הייתה כי בעניינו של העורר חל שינוי נסיבות המצדיק סטייה מההחלטות הקודמות – חשיפתו של בית המשפט לעדותה של המתלוננת א.א בהליך העיקרי, והמסקנה לנוכח זאת כי שחרורו של העורר עלול לגרום לה לפגיעה נפשית משמעותית.

בהתאם, הנני דוחה את טענתה של המשיבה, אשר נטענה במהלך הדיון שהתקיים בפניי, לפיה גם בהיעדר שינוי נסיבות יכול היה בית המשפט קמא לסטות (ולמעשה – להפוך) את החלטתה של השופטת גרינברג (ואציין כי אין עסקינן במצב בו מתגלית טעות בהחלטה הקודמת ואותה טעות היא שעומדת ביסוד ההחלטה הסוטה ממנה).

התוצאה היא שדין הערר להתקבל.

בוודאי שאין לראות בהחלטתי זו כמבטאת השקפה הגורעת מחומרתן של העבירות המפורטות בכתב האישום דנן (רחוק אני מכך כרחוק מזרח ממערב, וראו האמור בתחילת החלטתי זו).

כאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערר.

אשר לערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מבצוע העבירות, טען ב"כ המאשימה, כי חוק העסקת עובדים נועד לשמור ולהגן על זכויותיהם הקוגנטיות של עובדי קבלן, כך שרק עסק שהוא יציב דיו מבחינה כלכלית ועומד בתנאים שנקבעו בחוק, יוכל להנות מקבלת רישיון לפעול כקבלן כוח אדם ושירותים המנויים בחוק, לרבות העמדת ערבות לטובת המדינה בשיעורים שנקבעו, וזאת על מנת להבטיח את זכויות העובדים.

אשר לעונש הספציפי בתוך מיתחם הענישה, ב"כ המאשימה ביקש כי הקנס שיוטל על הנאשם לא יפחת מסכום של 93,600 ₪.

...

החלטתי זו נסמכת מבחינה משפטית על ההלכה, לפיה התחייבות כאמור מהווה כשלעצמה עונש של קנס מותנה, הגם שמדובר בעונש הקל שבעונשים הקבועים בחוק העונשין (ראו דברי כב' הנשיא (בדימ') א. גרוניס בדנ"פ 8062/12 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, (2.4.2015).

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, אני משית על הנאשם את העונשים הבאים: קנס כספי בסך של 18,000 ₪, אשר ישולם ב- 18 תשלומים חודשיים, רצופים ושווים בסך 1,000 ₪ כל אחד.

בנוסף, אני קובע כי ככל שהנאשם יפר את התחייבותו במשך 3 שנים, שתחילתם היום, הוא יישא בקנס בסך 14,400 ₪ לכל יחידת עבירה.