בקשה להפחתת סכום הערבון בערעור על פסק דין בתביעת השקעה כושלת

המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת נאוה ברוורמן) מיום 21/11/18 בתא"ק 23219-04-18 ולפיו נדחתה בקשת רשות להיתגונן שהגיש המערער בתביעה שהוגשה נגדו על ידי המשיב - הבנק.

הבנק סרב לפריסת החוב וכי ככל שהחוב לא יופחת, הוא יפנה להליכי פש"ר. בדיון שהתקיים ביום 21/11/18 נחקר המבקש.

המבקש אף לא ידע לאמר מה הסכום הכספי שהחזיר לבנק בגין ההלוואות וכי אי יכולת כלכלית אינה בגדר בסיס להגנה אפשרית.

במסגרת העירעור על פסק הדין העלה המערער טענות שלא הועלו במסגרת בקשת הרשות להיתגונן.

במשך שנים הוחזרו ההלוואות לבנק למרות שהמערער טוען, כי ההלוואות נילקחו לצורך השקעות כושלות בשוק ההון.

ג) העירבון יחולט ויועבר למשיב באמצעות בא כוחו.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה יש לדחות הערעור בהתאם לתקנה 460 (ב) לתקסד"א: א) בבקשת הרשות להתגונן לרבות בחקירתו הנגדית של המערער, לא ניתן היה למצוא טענות הגנה אפשריות שיצדיקו מתן רשות להתגונן ולפיכך פסק דינו של בית משפט קמא נכון משפטית ועובדתית.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים לפני כב' השופטים – י' נועם, ר' פרידמן-פלדמן ומ' בר-עם ע"א 51103-01-15 רות אלביליה נ' יהודה הרשקוביץ ואח' המערערת רות אלביליה ע"י ב"כ עו"ד סוזאן מצא המשיבים 1. יהודה הרשקוביץ ואח' ע"י ב"כ עו"ד יעקב אמסטר ועו"ד רועי שניר ובעניין: המשיב עו"ד יעקב אמסטר בתפקידו ככונס נכסים פסק-דין

השופט מ' בר-עם: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון), מיום 24.12.2014, שעניינו פסיקת שכר טירחת כונס נכסים בגדר תובענה לפירוק שתוף במקרקעין.

בתגובה לבקשה נטען, כי היתנהגות הכונס היא זו שגרמה לכשלון הליך הכנוס וכי אינטרס המערערת מעולם לא היה בראש מעייניו, זאת נוכח חלקה הקטן בזכויות במקרקעין.

בנסיבות אלה טענה כי יש לדחות את בקשת הכונס ולחילופין להפחית משכרו לשעור של 2%, בלבד.

על חשיבות ההנמקה בתהליך גיבוש ההחלטה אין צורך להכביר במילים באשר זו מאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין ולבית המשפט שלערעור לבקרו ( ראו : רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני (23.1.2006).

שכרו של הכונס נקבע בזיקה לנסיבותיו של הממכר, להתנהלותו, לזמן שהקדיש, למאמצים ולמשאבים שהשקיע, והכל – כפי שאלה עמדו לפני בית-משפט קמא ונבחנו היטב על ידו בטרם ניתן להם אישור.

סכום ההוצאות ישולם מכספי הערבון והיתרה תושב למערערת.

...

על החלטת בית משפט קמא לאישור ההתמחרות כמו גם על החלטות נוספות בעניינים נלווים להליך, הגישה המערערת ערעור ובקשת רשות ערעור (ע"א 6849-11-13; רע"א 6893/11 – הערעור נדחה).

בנסיבות אלה טענה כי יש לדחות את בקשת הכונס ולחילופין להפחית משכרו לשיעור של 2%, בלבד.

דין הערעור להידחות.

בנסיבות אלה, לא נמצא כי יש מקום להתערבות בפסיקת גובה שכר הטרחה, לגופו; כמו כן לא מצאנו להתערב בהחלטת בית משפט קמא לעניין קביעת שכר הטרחה כנגזר משווי המקרקעין (ראה והשווה: רע"א 7776/09 רבקה פריאלי נ' קרן לב"י למען ביטחון ישראל (3.3.2010)).

סוף דבר, הערעור נדחה.

בבקשה זו מבקש המבקש כי תנתן לו רשות לערער על ההחלטה, וכי בית משפט זה יראה את הבקשה כאילו היא העירעור שהוגש על פי רשות שניתנה, יקבלו ויורה על ביטול צו המניעה הזמני.

לחילופין, מתבקש בית המשפט להוסיף על החלטת בית המשפט קמא תנאים לרבות הפקדת עירבון כספי או ערבות בנקאית, בסכום שלא יפחת מ-300 אלף ₪ ולהורות שרק בכפוף לבצוע תנאים אלה יוותר צו המניעה על כנו.

סכום הערבון או הערבות הבנקאית המבוקש, הנו בהתאם לסכום הנטען שהושקע על ידי המבקש עד כה בעבודות רשוי ובנייה שבוצעו על ידו בנוגע לנכס.

המשיבה מצידה הגישה בקשה במסגרת ת"א 43865-12-15 ובמסגרתו עתרה למתן צו מניעה קבוע כדי להפסיק פעילותיו של המבקש בנכס ובמסגרת התביעה העיקרית הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני שהחלטה בה היא מושא הליך זה. בית המשפט בהחלטתו קיבל את בקשת המשיבה והוציא צו מניעה האוסר על המשיב לבצע פעולות בנייה בנכס, מבלי שהתנה הצוו בתנאים כלשהם ומבלי שפסק הוצאות בהליך הביניים שבפניו.

המבקש טען עוד כי כל ההליכים בין הצדדים והניסיונות הכנים להשיג פיתרון ניכשלו על ידי היתנהלות המשיבה וראוי היה לתת תוקף גם להתנהלות זו ולשלול בגינה את מתן צו המניעה המבוקש.

...

אציין עוד כי התרשמות בית המשפט קמא, לפיה מדובר בעבודות בנייה לגביהן נדרש צו המניעה המצויות רק בתחילת הדרך ולכן הנזק שיגרם מעצירתן אינו כה רב, הינה התרשמות סבירה בגדר שיקול דעתה של הערכאה המבררת ואין להתערב בה. אני סבורה עוד כי במקרה דנן החלטת בית המשפט שלא לחייב הפקדת ערבון או ערבות לצוךר מתן הצו, גם היא סבירה וניתנה בגדר שיקום דעת המסור לערכאה המבררת ואין להתערב בה. יש לזכור כי מדובר בסעד זמני, בשלב מוקדם כאשר להתרשמות בית המשפט קמא העבודות נמצאות בתחילתן ויש מקום לברר לגוף העניין הטענות בנוגע לשווי הכספים שהושקעו עד כה על ידי המבקש.

גם אם בית משפט זה היה סובר אחרת בכל הנוגע לצורך להפקיד ערובה או עירבון לא מדובר בהחלטה בלתי סבירה של בית המשפט קמא שמן הראוי להתערב בה בשלב זה. סיכום: אשר על כן, לאור האמור לעיל, לאור נימוקי ב"כ המשיבה, אני דוחה את הבקשה.

המבקש ישלם הוצאות הליך זה בסך של 3,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 79-03-21 בי-בי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' א. חוצבים במרחבי ישראל בע"מ תיק חצוני: 5291700617 לפני כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ מערערת בי-בי כבישים עפר ופיתוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יניב הרינג משיבה א. חוצבים במרחבי ישראל בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד ישראל שפלר ודורית פיכטמן רובין פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבת-ים מיום 31.12.2020 (כבוד השופט יאיר חסדיאל) בת"א 27636-08-17 לפיו נדחתה ההיתנגדות לבצוע שטר שהגישה המערערת כנגד שני שיקים שנמשכו על ידה על סך כולל של 1,425,247 ₪ שהוגשו ללישכת ההוצאה לפועל ע"י המנהל המיוחד של המשיבה לאחר שזו נקלעה להליכי כנוס נכסים, תוך חיובה בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪, ושכר טירחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.

עוד טענה המערערת כי נאלצה להיתקשר עם קבלן חדש, חברת י.ש.ע. השקעות ויזמות בע"מ על מנת שישלים את העבודה שהושארה על ידי המשיבה ונשאה בעלות גבוהה בהרבה, המעמידה לה זכות קזוז בסך כולל של 15,436,478 ₪, המורכבת מעלות פינוי החול שהושאר ע"י המשיבה בשטח, ומההפרש בין התשלום שאמור היה להשתלם למשיבה בגין העבודות שלא השלימה, לבין הסכום שנאלצה לשלם לקבלן החלופי.

לסכומים אלו ביקשה המערערת להוסיף גם את הפצוי המוסכם הנקוב בחוזה.

המערערת שבה וטענה לכשלון תמורה מלא, ושבה וחישבה סכומים במיליוני ₪ אותם יש לקזז מסכומי השיקים.

נזכיר איפוא מושכלות יסוד לפיהן תפקידה של הערכאה הדיונית הוא לשמוע את העדויות, לבחון את הראיות, לקבוע את הממצאים הנדרשים, ולהכריע בטענות הצדדים ובסעדים הנתבעים, עת "תפקידה של ערכאת העירעור אינו 'שמיעה מחדש' (rehearing) של המשפט, אלא בחינה האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר ראיות אמין, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין..." (ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, פסקה 24, ניתן ב-11.09.2006).

כך הם פני הדברים גם באשר לטענת המערערת כי במסמך המדידה המשותף מצוין שהמשיבה השאירה בשטח ערימת חול שכמותה 300,600 מ"ק. לא זו בלבד שעל פני המסמך מצוין 3006.00 מ"ק ולא 300,600 מ"ק כפי שטוען באת כוח המערערת, ולא זו בלבד שבחקירה נגדית נאמר לב"כ המערערת שהוא טועה בקריאת המספר, אלא שהמספר הנטען חסר היגיון על פניו שהרי הוסכם בין שני המודדים מטעם שני הצדדים: "סיכום: כמות גריסה מיצטברת שביצע קבלן א.חוצבים מחודש 6/2014 עד 19/5 הנה 288,014.00". אם במשך שנה נחצבה ונגרסה כמות של 288,000 מ"ק כיצד יכלה להשאר בשטח ערימה של 300,600 מ"ק? למעלה מן הצורך נוסיף כי די היה לו לערעור להדחות מטעמי השתק, משהמערערת כבולה בהצהרת העדים מטעמה ב"בקשת סעד בדרך של טען ביניים" שהגישה ביום 22.6.15 לבית המשפט השלום בבאר שבע ביחס למספר שיקים הכוללים גם את שני השיקים נושא העירעור לפיה "המבקשת שילמה לטוענת מס' 1 [המשיבה] את כל התמורה המגיעה לה בגין עבודות שביצעה בשלושה שיקים" ולפיה "בנסיבות אלה מצויה המבקשת במצב שבו למרות שהיא שילמה בשיקים את כל חובה לטוענת מס' 1 היא עלולה להיות נתבעת הן על ידי הטוענת מס' 1 והן על ידי הטוענות מס' 2,3,4", ולפיה "המבקשת אינה תובעת לעצמה דבר בנושא הכספים מלבד תשלום שכר טירחה וההוצאות המגיעות לה". המערערת טענה בטען הביניים כי השיקים נימסרו למשיבה "בגין עבודות שביצעה" כי "אינה תובעת לעצמה" דבר מהשיקים אלו, ועתה לא תישמע בגירסה הפוכה.

עם תום הדיון בעירעור שהתקיים ביום 21.02.2022 הוצעה למערערת הצעה הכוללת הפחתת החוב.

הערבון שהופקד ע"י המערערת יועבר איפוא למשיבה באמצעות בא כוחה.

...

כך הם פני הדברים גם באשר לטענת המערערת כי במסמך המדידה המשותף מצוין שהמשיבה השאירה בשטח ערימת חול שכמותה 300,600 מ"ק. לא זו בלבד שעל פני המסמך מצוין 3006.00 מ"ק ולא 300,600 מ"ק כפי שטוען באת כוח המערערת, ולא זו בלבד שבחקירה נגדית נאמר לב"כ המערערת שהוא טועה בקריאת המספר, אלא שהמספר הנטען חסר היגיון על פניו שהרי הוסכם בין שני המודדים מטעם שני הצדדים: "סיכום: כמות גריסה מצטברת שביצע קבלן א.חוצבים מחודש 6/2014 עד 19/5 הינה 288,014.00". אם במשך שנה נחצבה ונגרסה כמות של 288,000 מ"ק כיצד יכלה להישאר בשטח ערימה של 300,600 מ"ק? למעלה מן הצורך נוסיף כי די היה לו לערעור להידחות מטעמי השתק, משהמערערת כבולה בהצהרת העדים מטעמה ב"בקשת סעד בדרך של טען ביניים" שהגישה ביום 22.6.15 לבית המשפט השלום בבאר שבע ביחס למספר שיקים הכוללים גם את שני השיקים נושא הערעור לפיה "המבקשת שילמה לטוענת מס' 1 [המשיבה] את כל התמורה המגיעה לה בגין עבודות שביצעה בשלושה שיקים" ולפיה "בנסיבות אלה מצויה המבקשת במצב שבו למרות שהיא שילמה בשיקים את כל חובה לטוענת מס' 1 היא עלולה להיות נתבעת הן על ידי הטוענת מס' 1 והן על ידי הטוענות מס' 2,3,4", ולפיה "המבקשת אינה תובעת לעצמה דבר בנושא הכספים מלבד תשלום שכר טרחה וההוצאות המגיעות לה". המערערת טענה בטען הביניים כי השיקים נמסרו למשיבה "בגין עבודות שביצעה" כי "אינה תובעת לעצמה" דבר מהשיקים אלו, ועתה לא תישמע בגרסה הפוכה.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

באשר לבקשה לפיצול סעדים, טען הנתבע כי הלכה למעשה, לא נדרש פיצול סעדים במקרה זה, שכן עילת הבקשה לפסק דין הצהרתי והעילה של התביעה כספית שונות לחלוטין ואינן חופפות וכי החלטה בדבר הבעלות על המשאית, שנדונה במסגרת המרצת הפתיחה, אינה מהווה מעשה בי דין לעניין החיוב הכספי.

התובעת פרטה בתביעתה דנן מספר ראשי נזק: שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ ומע"מ ששולם לנתבע עבור הליך כושל ושגוי, הוצאות משפט בסך של 6,000 ₪ ומע"מ בגין המרצת הפתיחה וסך של 29,757 ₪ בגין שכ"ט עו"ד עבור הליך העירעור על פסק הדין.

בכל הנוגע להשקעות שהשקיעה התובעת במשאית לאחר שהוחזרה לידיה ועד להכרעה בפסק הדין בהמרצת הפתיחה (35,283 ₪), מעבר לעובדה שהתובעת כשלה מלהוכיח סכומים אלו וצרפה לתצהירה חשבוניות שכלל אינן קשורות למשאית נשוא התביעה, הרי שלאורך חדשים היא עשתה שמוש במשאית והפיקה ממנה תשואה.

ערעורה של התובעת נגע אך ורק לחלק פסק הדין שנגע לחילוט העירבון בסך של 50,000 ₪ לטובת הבנק, משנדחתה התובענה.

באשר להוצאות בהן חוייבה התובעת בהליך המרצת הפתיחה (6,000 ₪ ומע"מ), הרי שאלו הופחתו במסגרת פסק הדין בעירעור, לסך של 2,000 ₪ בלבד ובנוסף, מדובר בסכום שנתבע פעמיים, בדומה להוצאות ושכה"ט שנאלצה התובעת לשלם לעורך דינה החדש, כמפורט לעיל.

...

בסופו של דבר, הוחזר הערבון בסך של 50,000 ₪ לידי התובעת, בהסכמת הצדדים, אשר הבינו ככל הנראה את הטעות שנפלה בעניין זה בפסק הדין ולכן, ממילא היא לא היתה זכאית לקבל סכום זה פעם נוספת, אם בתביעה הכספית ואם בתביעתה דנן.

לפיכך, אני דוחה את התביעה.

התובעת תשלם לנתבע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.