בקשה להעברת מקום דיון בתובענת ארנונה מבאר שבע לנצרת

בבית המשפט העליון רע"א 8106/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל המבקשת: איזוטופ בע"מ נ ג ד המשיבה: ערך נכסים ומיסוי מקרקעין בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 27.9.12 בע"א 16518-060-12 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ש' דברת בשם המבקשת: עו"ד א' גלעד ][]החלטה

המשיבה, שהבינה כי עליה לטפל בעיניין זה, הגישה השגה וערר בעיניין, חרף הבהרת המבקשת כי היא שוקלת להעביר את הטיפול בחיוב חריג זה לעורך-דין אחר.

חרף טענת המבקשת, בקשתה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין בעלות הדין, ולכן אינה מצדיקה דיון בה ב"גילגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

בנגוד לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא השתית את פסיקתו על עילה חדשה - עילת עשיית עושר ולא במשפט, אלא קיבל, למעשה, את תביעת המבקשת בחלקה ופסק לה חלק מהסעד שביקשה, בכך שהחליט לפסוק לה שכר ראוי בגין חלקה במשא ומתן עם עריית נצרת-עילית לגבי סכום חיוב הנכס בארנונה.

בנסיבות אלו, ומשמדובר, בסופו של יום, במחלוקת שעניינה אופן חישוב השכר הראוי, אין מקום להדרש לה בגילגול שלישי.

...

למסקנה זו הגיע גם בשל כך שהמבקשת לא הודיעה למשיבה על סיום ההתקשרות.

דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

(ראו בהקשר זה בר"ע (חיפה) 679/03 - גיתית כפר שיתופי של משקי חירות בית"ר בע"מ נ' אביב מלכה, בר"ע (תל-אביב-יפו) 2444/04 - כיי ברוס בע"מ (בפירוק מרצון) נ' מנהל מס ערך מוסף באר-שבע ובר"ע (נצרת) 1149/05 - מועצה מקומית כפר משהד נ' ד"ר טיבעוני אדריכלים ומהנדסים בע"מ).

לשיטתו, גובה השכר שנותר לאחר הנכויים הנו אלמנט שעל המשיבות, כמגישות הבקשה לחיוב צד ג', להוכיח, ואם נקבע ע"י כב' הרשם כי לא מצא תימוכין, בפסיקה או בדין, כי יש להעדיף את הקיזוזים שביצעה המועצה ואם אין הכרעה בשאלת התחרות בין העיקול לקזוז, אזי יש לקבוע כי המשיבות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן בשלב הראשון של הדיון לפי סעיף 48 לחוק ולא היה מקום להעביר את הנטל ולהיזקק לשאלת ההצדקה הסביר.

בית המשפט קבע בזיקה לשאלת הנטלים "לא מצאתי כל שגגה בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל, כאשר קבע כי המבקשת לא יכולה לקזז מהכספים הנמצאים בידה, את הכסף המגיע לה, כמו כן המבקשת לא עמדה בנטל השיכנוע שזכותה לקזוז עדיפה על זכותו של המעקל, יפים לענייננו דבריו של השופט יעקב קדמי בספרו על הראיות, "הדין בראי הפסיקה" - חלק שני בעמ' 855: "הכלל הוא - כי נטל השיכנוע מוטל על " המוציא מחברו", ועל כן התובע נושא בנטל השיכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו.

" ניתוח זה של הדברים בציר הנטלים של סעיף 48 הנו אף מעבר לנדרש, שכן גם אם נושא המחלוקת מיקומו בשלב הראשון של הדיון לפי הסעיף, אותן חוליות עובדתיות הנוגעת לחוב הארנונה והתחייבותה הנטענת של המועצה להעביר את החזר ההלוואות אל הבנק, ודאי שעל המועצה להוכיח.

...

לסיכום המשיבות זכו בפסק דין נגד החייב וחרף הליכי הגביה השונים שננקטו נגדו לא הצליחו לגבות את החוב.

לאור כל האמור, בשל אי הגשת הערעור במועד ובשל דחיית טענות המועצה לגופן, אין מקום להתערב בהחלטתו של כב' הרשם.

מכאן, אני מורה על דחיית הערעור ועל חיוב המועצה בהוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבות בסכום של 8,000 ₪.

  בתשובה לתביעת רוסיליו שעניינה קזוז, טוענת המועצה להתיישנות החוב הנטען בגין מוצרי חשמל, באשר רכיב זה של התביעה נסמך על הזמנות לכאורה שמועדן מיום 15.1.91 ועד יום 31.12.96, היינו למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה השנייה.

נקודת המוצא לדיון היא, כי רוסיליו אינו מכחיש את עצם חיובו בתשלומי ארנונה העומדים ביסוד התביעה הראשונה (עמ' 22 לפרוטוקול), אך באותה נשימה מעלה טענת קזוז הנשענת על שני אדנים שפורטו לעיל והנוגעים לחוב נטען בגין רכישות מוצרי חשמל מחנותו וכן חוב נטען בגין דמי שכירות עבור נכס שבבעלות רוסיליו אשר הושכר ע"י האחרון לבקשת המועצה לאחד ממטופלי הרווחה  שלה למשך 3 שנים.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 44418-06-14 (מיום 8.2.15), קבע כבוד השופט דני צרפתי כי לצורך הפעלת זכות הקזוז אין צורך בקיומה של הוראה ספציפית נפרדת בדין המתירה את הקזוז.

ברם, באותו מקרה הדגיש בית המשפט, כי לא עולה בפניו לדיון שאלת זכותו של אזרח לקזז חובות שהעירייה חבה לו מתוך חובות ארנונה שהוא חב לעירייה, ואליה התייחסה ההחלטה בב"ש (מחוזי נצ') 524/99 הנ"ל. בית המשפט המשיך וכתב את הדברים הבאים היפים גם לענייננו: "לצורך ענייננו גם אינני נידרש להכריע האם במקרים אלו- בהם האזרח מבקש לקזז חוב שהרשות חבה לו (כחוב קצוב וחלוט) כנגד חובות ארנונה, אין מקום לגישה החולקת לכאורה שהועלתה בפסקי דין אחרים והנכונים להכיר עקרונית בזכות הקזוז האמורה, לרבות בהיעדר הוראה מפורשת האוסרת קזוז, כמו גם לאור עקרון ההדדיות והשוויון. (ראה רע"א (חי') 40073-07-13 עזאם נ' ע. קרית אתא (30.12.13); ה"פ (ב"ש) 8048/06 קבוץ אורים ו- 120 קיבוצים נוספים נ' רשות השידור (31.10.2012)). נכון לציין כי ניתן ללמוד, באופן עקיף לפחות, שאף שבימ"ש העליון לא ראה מניעה עקרונית לבצוע קזוז גם מצד אזרח, כמפורט בדנ"א 2687/00 עריית חיפה נ' מ"י, פ"ד נו(4) 332 (בעמ' 223- מול האות ד'), שם נומקה המניעה לבצוע הקזוז בכך שבמקרה הספציפי הנ"ל לא היתה הסכמה ו/או הכרעה באשר לקיומו של חוב קצוב, אותה חבה הערייה לנישום, זאת במובחן ממניעה עקרונית לעצם הקזוז אל מול חוב הארנונה". עוד נכתב "כאן המקום להוסיף כי עיון בב"ש 524/99 הנ"ל, עליו הסתמך בימ"ש קמא עת שלל את הקזוז בעניינינו, מעלה כי טענת הקזוז שהועלתה שם לא היתה בגין סכומים קצובים שהנישום שם ביקש לקזז מחוב הארנונה סכומים ששולמו לקבלנים בגין פינוי אשפה מבלי שהוכרע כי אכן קיים חוב כזה, לרבות הקפו, ועל כן ספק שם אם נכון היה לטעון לחוב קצוב, כבסיס לקזוז" (פסקות 9-10).

זאת, עד שהוצא מכתבו של היועץ המשפטי של המועצה דאז, עו"ד יוסף עוז (נספח ג' 2) ביום 20.5.08 המהוה הצעה בלבד ולפיה ימליץ האחרון  לאשר הסכם בין הצדדים מיום 16.10.96 וחובו של רוסיליו יועמד ע"ס 1,095 ₪ בלבד, ורק לאחר שיתקבל אישורה של ההצעה ע"י רוסיליו, היא תועבר לאישור הגורמים המוסמכים במועצה (נספח ג' 2).

...

סוף דבר אני מקבלת את התביעה ב- תא"מ 9541-05-12 ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 50,534 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה (06.05.12) ועד מועד התשלום בפועל.

אני מקבלת חלקית את התביעה ב-תא"מ 5305-05-13 ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 11,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (07.05.13) ועד מועד התשלום המלא בפועל.

בשים לב למסקנה אליה הגעתי והתרשמותי מהתנהלות הצדדים כפי שפורטה לעיל, איני עושה צו להוצאות.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים ת"צ 53534-07-12 קן לזקן- לקידום זכויות הוותיקים ע.ר 580428183 נ' מרכז השילטון המקומי ע.ר 580002244 ואח' לפני: כב' השופטת מיכל נד"ב המבקשת: קן לזקן- לקידום זכויות הוותיקים ע.ר 580428183 המשיבות: 1. מרכז השילטון המקומי ע.ר 580002244 2. מרכז המועצות האזוריות ע.ר 580007920 3. עירית ירושלים 4. עריית חיפה 5. עריית באר שבע 6. עריית פתח תקווה 7. עריית אשדוד 8. עירית חולון 9. עירית בני ברק 10. עריית אשקלון 11. עריית רמת גן 12. עריית רחובות 13. עריית הרצליה 14. עירית כפר סבא 15. עריית בית שמש 16. עריית גבעתיים 17. עירית לוד 18. עירית אור יהודה 19. עירית עכו 20. עירית קרית מוצקין 21. עריית בת ים 22. עירית נתניה 23. עירית נהריה 24. עירית טבריה 25. עירית רמלה 26. עריית דימונה 27. עריית מגדל העמק 28. עירית כרמיאל 29. עריית נצרת עילית 30. עירית עפולה 31. עירית צפת 32. עירית קרית גת 33. עירית קרית ים 34. עירית קרית שמונה 35. עריית טירת הכרמל 36. עירית רמת השרון החלטה

המשיבות בתגובותיהן לבקשת האישור טענו בין היתר כדלקמן: הן פועלות על פי הדין; הן יתנו את ההנחה נושא הדיון לאחר קבלת בקשה מתאימה בכתב ומסמכים רלבאנטיים מהמוסד לביטוח לאומי; אין זה מתפקידן ליזום פניה לזכאים; החוק קובע מפורשות כי על הטוען לזכאות על פי החוק לפנות בבקשה בכתב או בהצהרה בכתב; המשיבות אינן רשאיות ליתן הנחות או פטורים מארנונה אלא לפי דין; למרבית המשיבות לא היו כלל פניות ולחלקן היו פניות מעטות שנבדקו לגופן; בחלקן לא היו כלל פניות של זכאים, ככל שיהיו – ייענו; ההנחה אינה אוטומאטית והזכאי צריך לעמוד בין היתר במבחן ההכנסה הקבוע בסעף 9(ג) בחוק; המוסד לביטוח לאומי כשל במילוי תפקידו ונמנע מהעברת פרטי הזכאים למשיבות, וזאת גם חרף פניות של חלק מן המשיבות לקבלתם.

המשיבות היתנגדו לבקשת המבקשת וטענו בין היתר כדלקמן: המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית לקיומם של התנאים לאישור התובענה כייצוגית; המבקשת לא בדקה את העובדות עובר להגשת הבקשה ואין לאפשר לה להשלים את החסר בדרך של קבלת הבקשה; מדובר ב"דיג" אסור; הבקשה עניינה בארנונה בלבד ועל כן דרישת הדוחות לפי סעיפים 7 ו-15 בחוק אינה רלבאנטית; על המבקשת היה לפנות למשיבות טרם הגשת התובענה; הבקשה אינה על התנאים הקבועים בתקנה 4 בתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: "תקנות הייצוגיות"), המסמכים אינם רלבאנטיים לבקשת האישור; אין זכר לרשימות הביטוח הלאומי בבקשה והן עלו רק מתשובות המשיבות; אין רלבאנטיות לרשימות המאוחרות להגשת בקשת האישור; לטענת המבקשת המחלוקת היא משפטית, על כן אין כל רלבאנטיות לרשימות גם מטעם זה. ברע"א 10052/02 בועז יפעת נ' דלק מוטורס, פד"י נ"ז(4) 513 (2003) הכיר בית המשפט בזכותו של תובע ייצוגי לקבל צו לגילוי מסמכים של הצד שכנגד ולעיין בהם בכפוף לקיומם של שלושת התנאים הבאים: "ראשית, הזכות לעיין במסמכי הצד שכנגד ראוי שתתייחס אך ורק למסמכים שהם רלוואנטיים לשלב זה של ההליך, דהיינו רק למסמכים שיש בכוחם להשליך אור על שאלת התקיימות תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית. על התובע מוטלת החובה לשכנע את בית-המשפט כי זה טיבם של המסמכים אשר גילוים מבוקש על-ידיו. שנית, כדי למנוע בקשות סרק, שכל מטרתן פגיעה בנתבע, על בית-המשפט לוודא עובר למתן צו הגילוי כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית המלמדת על קיומה של עילה אישית כנגד הנתבע ועל סיכוי להתקיימותם של תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית. שלישית, על צו לגילוי ועיון בשלב זה יוחלו המיגבלות המוטלות על צו גילוי ועיון שניתן בשלבים אחרים של הדיון". סוגיית הגילוי והעיון במסמכים עוגנה בתקנה 4(ב) בתקנות הייצוגיות שזה לשונה: "4(ב) לבית המשפט בדונו בבקשה תהיה הסמכות למתן צו לגילוי ועיון במסמכים, ובילבד שנתקיימו תנאים אלה:

הצדדים יודיעו בהודעה משותפת עד יום 3.9.13 אם הגיעו להבנות, או אם יש מקום לקבוע דיון לחקירת העדים, או אם יסתפקו בסיכומים קצרים לצורך מתן החלטה בבקשת האישור.

...

המשיבות התנגדו לבקשת המבקשת וטענו בין היתר כדלקמן: המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית לקיומם של התנאים לאישור התובענה כייצוגית; המבקשת לא בדקה את העובדות עובר להגשת הבקשה ואין לאפשר לה להשלים את החסר בדרך של קבלת הבקשה; מדובר ב"דיג" אסור; הבקשה עניינה בארנונה בלבד ועל כן דרישת הדוחות לפי סעיפים 7 ו-15 בחוק אינה רלבנטית; על המבקשת היה לפנות למשיבות טרם הגשת התובענה; הבקשה אינה על התנאים הקבועים בתקנה 4 בתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: "תקנות הייצוגיות"), המסמכים אינם רלבנטיים לבקשת האישור; אין זכר לרשימות הביטוח הלאומי בבקשה והן עלו רק מתשובות המשיבות; אין רלבנטיות לרשימות המאוחרות להגשת בקשת האישור; לטענת המבקשת המחלוקת היא משפטית, על כן אין כל רלבנטיות לרשימות גם מטעם זה. ברע"א 10052/02 בועז יפעת נ' דלק מוטורס, פד"י נ"ז(4) 513 (2003) הכיר בית המשפט בזכותו של תובע ייצוגי לקבל צו לגילוי מסמכים של הצד שכנגד ולעיין בהם בכפוף לקיומם של שלושת התנאים הבאים: "ראשית, הזכות לעיין במסמכי הצד שכנגד ראוי שתתייחס אך ורק למסמכים שהם רלוונטיים לשלב זה של ההליך, דהיינו רק למסמכים שיש בכוחם להשליך אור על שאלת התקיימות תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית. על התובע מוטלת החובה לשכנע את בית-המשפט כי זה טיבם של המסמכים אשר גילוים מבוקש על-ידיו. שנית, כדי למנוע בקשות סרק, שכל מטרתן פגיעה בנתבע, על בית-המשפט לוודא עובר למתן צו הגילוי כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית המלמדת על קיומה של עילה אישית כנגד הנתבע ועל סיכוי להתקיימותם של תנאי הסף לאישורה של התובענה כייצוגית. שלישית, על צו לגילוי ועיון בשלב זה יוחלו המגבלות המוטלות על צו גילוי ועיון שניתן בשלבים אחרים של הדיון". סוגיית הגילוי והעיון במסמכים עוגנה בתקנה 4(ב) בתקנות הייצוגיות שזה לשונה: "4(ב) לבית המשפט בדונו בבקשה תהיה הסמכות למתן צו לגילוי ועיון במסמכים, ובלבד שנתקיימו תנאים אלה:

למבוקש בסעיף 4 במכתב הדרישה לא מצאתי להיעתר, נוכח הרשימות שיומצאו כמפורט בס"ק ב' לעיל.

אשר להודיה בעובדה אני מורה כמבוקש, מאחר והדרך בה נהגו המשיבות עובר להגשת הבקשה גם כן רלבנטית לשאלת פרשנות החוק לה יידרש בית המשפט במסגרת בקשת האישור.

סוף דבר - אני מורה על מילוי דרישות המבקשת בסעיפים 1, 2, 3 (תוך הסתרת פרטים מזהים של הזכאים לשם שמירה על פרטיותם) ו-5, במכתב הדרישה, בתוך 45 יום מהיום (ימי הפגרה יובאו במניין).

בבסיס בקשת האישור עומדת הטענה לפיה גבתה המשיבה כספי ארנונה שלא כדין מן המבקש ומיתר חברי הקבוצה, וזאת עקב אי-הצמדת חיובי הארנונה המשולמים במסגרת הסדר תשלומים למדדים שליליים.

לטעמה של המשיבה, העברת הדיון בעניינינו לא תביא לייעולו של הדיון, אלא להיפך, לסִרבולו ולהימשכות ההליכים שלא לצורך, וזאת היות והוגש מספר רב של בקשות אישור בסוגיה זו כנגד רשויות מקומיות שונות בבתי משפט שונים (בלוד, בחיפה, בנצרת ובבאר שבע).

לפיכך סבור המבקש, שקיומן של בקשות מאוחרות אלה אינו צריך להוֹות שיקול במסגרת הכרעה בבקשה להעברת מקום הדיון.

סעיף 7(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, קובע: ”מצא בית המשפט שאליו הוגשה בקשה לאישור כי תלויה ועומדת בקשה לאישור קודמת או תובענה ייצוגית קודמת, אשר מתעוררות בה שאלות משותפות של עובדה או משפט, הזהות או דומות בעיקרן לשאלות המתעוררות בבקשה לאישור, רשאי הוא, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות הענין, להורות על העברת הדיון בבקשה לאישור לבית המשפט שאליו הוגשה הבקשה לאישור הקודמת או התובענה הייצוגית הקודמת, ואם נקבע השופט או המותב שידון בבקשה הקודמת או בתובענה הקודמת – לאותו שופט או מותב.

...

סעיף 7(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, קובע: ”מצא בית המשפט שאליו הוגשה בקשה לאישור כי תלויה ועומדת בקשה לאישור קודמת או תובענה ייצוגית קודמת, אשר מתעוררות בה שאלות משותפות של עובדה או משפט, הזהות או דומות בעיקרן לשאלות המתעוררות בבקשה לאישור, רשאי הוא, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות הענין, להורות על העברת הדיון בבקשה לאישור לבית המשפט שאליו הוגשה הבקשה לאישור הקודמת או התובענה הייצוגית הקודמת, ואם נקבע השופט או המותב שידון בבקשה הקודמת או בתובענה הקודמת – לאותו שופט או מותב.

כמו כן, מקובלת עליי טענת ב"כ המשיבה, לפיה נוכח ריבוי ההליכים שהוגשו בסוגיות דומות, אין בהעברת הדיון בהליך זה כדי לתרום לייעול הדיון (עיינו בדברי כב' הנשיא א. גרוניס ברע"א 7292/13 המשביר בתי כלבו בע"מ נ' אפריל רשת חנויות קוסמטיקה ובשמים בע"מ ואח', בפיסקה 8 (29.12.2013), וכן בדבריו בבש"א 8226/12 דיפלומט מפיצים (1968) בע"מ נ' בשתאוי ואח', בפיסקה 7 (30.1.2013)).

לפיכך, הבקשה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בלוד – נדחית.