הכרעת בית המשפט קמא –
בית משפט קמא דן והכריע בסוגיות כדלקמן: האם המערער נחשב כדייר מוגן? מי נשא בעלויות שפוץ דירת המנוחה?
בית משפט קמא קבע כי חרף העדרה של המשיבה 3 ניתן היה לידון בתובענה לפירוק שתוף, בהתאם להוראת סע' 37 לחוק המקרקעין, ואת היעדרה ניתן לרפא באמצעות פסיקת הוצאות.
עוד טען המערער כי שגה בית משפט קמא עת היתעלם מדרישתו לקזז את הוצאותיו בגין ניהול התביעות מול הבעלים וכן הסכום ששילם מכיסו ומכספו בסך של 50,655 ₪ לרכישת הדירה, כעולה מאסמכתא על העברת סכום זה מחשבונו לטובת נ' ביום 20.03.08, כעולה מנספח כב' להודעת הערערור (נספח 16 לתצהיר עדותו הראשית) ויש לראות בו כמי שמימן את רכישתה, דבר התומך בטענתו בדבר זכויותיו בדירה, ולמצער, מזכה אותו בקבלת סכום זה במסגרת ההיתחשבנות הכוללת לכשיפורק השתוף בדירה.
כאשר הנטל המוטל על המבקש לשלול את הזכות לפירוק השתוף הנו כבד מאוד, ונדירים ביותר המקרים בהם נדחתה תביעה לסעד מסוג זה.
אשר לטענת המערער כי הוא השקיע כ 100,000 ₪ בשפוץ הדירה, זו של המערער התבררה בבית משפט קמא ונקבע כי טענה זו הנה טענת סרק שנטענה בעלמא ללא ביסוס ראייתי כלשהוא.
למעשה, ניתן לסכם הדברים ביחס לדחיית טענות המערער לזכויות דיירות מוגנת או אחרות המעכבות פירוק שתוף, כדלקמן:
אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין;
הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו;
אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.
...
כמו כן סבורים אנו כי די בעובדה עליה עמד בית משפט קמא, לפיה רכישת המנוחה זכויות הבעלות בדירה, כשאף לשיטת המערער הדבר נעשה בסיועו, איפסה מחדש זכויות דיירות שהיו, או קטעה רצף זכויות אלה, אם היו, לטובת המערער.
למעשה, ניתן לסכם הדברים ביחס לדחיית טענות המערער לזכויות דיירות מוגנת או אחרות המעכבות פירוק שיתוף, כדלקמן:
אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין;
הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו;
אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.
אשר על כן, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018, דין הערעור להידחות, בכל הנוגע לדחיית טענות המערער לזכויות של דיירות מוגנת; למתן צו הפינוי וכן ביחס לקבלת התביעה לפירוק השיתוף ושאר ההוראות שניתנו לשם עריכת הפירוק בפועל על דרך מכירה למרבה במחיר לרבות מינוי כונסי נכסים.
לצד זאת אנו סבורים כי יש ממש בטענות המערער לפיהן בכל הנוגע לטענותיו בדבר השקעות והוצאות שהוציא על הדירה ועל ההליכים המשפטיים שניהלה המנוחה בעבר אל מול נ', וכן כי נשא מכספו בתשלום התמורה בגין רכישת הדירה מנ' ובסך של 50,566 ₪, וכי בית משפט קמא לא נתן את המשקל המתאים לטענותיו שגובו בחלקן לפחות באסמכתאות במסגרת תצהיר עדותו הראשית על נספחיו, ובעיקר נספחים 16,12 ו-17, ולא ערך דיון ובדיקה ממצים ביחס אליהם, שעה שנספחים אלה הם בבחינת אסמכתאות, אם לא בחלקן קבלות או חשבוניות ממש, המעידות על הוצאות שונות שאין לשלול את הקשר בינן לבין השבחת הדירה והשקעה בה במרוצת השנים.
הגם שבית משפט קמא נימק דחית טענות המערער בעניין הוצאות על הדירה והשבחתה וכן בגין הליכים משפטיים, בלא פחות מאשר שלושה נימוקים: העדר אסמכתאות מתאימות; הימנעות המערער מלתבוע סכומים אלה משך שנים רבות; הודאתו- הודאת בעל דין בנשיאת המנוחה בתשלומים אלה, משתמך תצהירו בפסק דין בו נקבע שהמנוחה נשאה בעלויות אלה, אין בידינו לקבל הנמקותיו אלה של בית משפט קמא כמי שדי בהן כדי לדחות טענות המערער, וסבורים אנו כי מן הראוי לשוב ולבחון טענות המערער בעניין זה, בשים לב לנספחי תצהיר עדותו הראשית (כשהכספים שהוציא המערער על פי נספחיו מסתכמים בכ-70,000 ₪ הוצאות על הדירה ו-60,800 ₪ בגין ייצוג המנוחה בהליכים משפטיים לרבות הוצאות קשורות) ולהכריע בהן מחדש, על יסוד התשתית הראייתית המלאה שהניחו הצדדים לפני בית משפט קמא ומלוא הטענות שהעלו לפניו.
בהקשר זה סבורים אנו כי משום נסיבותיו המיוחדות של המקרה, מגורי המערער עם הוריו משך עשרות שנים, קשה להלום תוצאה לפיה טענותיו נדחות בשל אי שמירה על קבלות או חשבוניות מלאות בגין ההוצאות הנטענות, ודומה כי מקרה זה הצדיק הנמכת והגמשת הרף הראייתי לשם עמידה בנטל הראיה והשכנוע המוטלים עליו.
