בקשה להעברת כספים מעוקלים לידי בנק אוצר החייל

משעה שנקלעו החייבים בלישכת ההוצאה לפועל להליכי חידלות פירעון ומונו המשיבים כבעלי תפקיד, מעוכבים לחלוטין הליכי האכיפה בלישכת ההוצאה לפועל: – "כידוע, אחת מתוצאותיו של צו כנוס היא עיכוב מכוח הדין של הליכים התלויים ועומדים נגד החייב בגין חוב בר תביעה ואיסור על נקיטת הליכים חדשים נגדו בלא נטילת רשות מבית המשפט. אחת ממטרות עיכוב ההליכים היא מניעת פגיעה בעיקרון השויון בין הנושים" [ע"א (חיפה) 2021/02 בנק אוצר החייל בע"מ נ' ש.ק. ארבל שיווק בע"מ, פ"מ תשס"ב (1) 255, 267].

ולאחר שיועברו יחולקו על ידי המפרקים בהתאם להכרעות בתביעות החוב ובכפוף לכל דין, ודוק: מצב בו עוברים הכספים במישרין לידיו של אחד הנושים הנו בגדר של העדפה פסולה, וגם בית המשפט העליון, כבר אמר את דברו בנושא, לרבות בהקשר לסעיף 48 הנ"ל:- "כאשר יש איפוא בהליך כלשהוא – והליכי הוצאה לפועל, כאמור, בכלל זה – המתנהל על-ידי נושה המבקש להפרע את חובו של החייב כלפיו כדי להשפיע, במישרין או בעקיפין, על הערך הכלכלי העומד לרשות כל יתר הנושים, או על סדרי העדיפויות ועל עיקרון השויון בין הנושים, הרי שיש להפסיק הליך זה ולצרף את עניינו של הנושה למסגרת ההליך הקולקטיבי. במקרה שבפניי ההליך שניהל בנק לאומי על-מנת להפרע את חובה של החברה כלפיו היה הליך לחיוב צד שלישי – המוזיאון – לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל. כידוע, הליך זה הוא בבחינת הליך "תביעה" מקוצר, המאפשר לנושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייב ונפגע ממעשי צד שלישי שפעל בלא הצדק סביר בנגוד להוראת צו עיקול שנמסרה לו, להפרע מן הצד השלישי את ניזקו.

...

לכשביקש המבקש מלשכת ההוצאה לפועל לקדם הליך על פי סעיף 48 לחוק, ניתנה ביום 20.7.17 ע"י רשם ההוצאה לפועל החלטה לפיה מבקש הוא בנסיבות שנוצרו את עמדת בית המשפט של חדלות פירעון הדן בעניינם של החייבים, שהרי, וכלשון הרשם הנכבד: "באם לא יעשה כן, עשויה להיווצר העדפת נושים וכן עלול להיווצר מצב של גריעה ממסת הנכסים של החייב". על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט השלום בירושלים וביום 25.2.18 נדחה הערעור (עש"א 21215-09-17).

ייתכן, שדי היה באמור לעיל כדי להוביל למסקנה המתבקשת, ומשעה שהובהר שגם הליכים כלפי צדדים שלישיים יונקים את כוחם מתיק ההוצאה לפועל, ובתיק זה מעוכבים ההליכים לחלוטין, נגזר גם דינן של הבקשות כלפי צדדים שלישיים.

מובטחני שלא לכך התכוון בא כוח המבקש, אך לאחר ניתוח תמונת המצב, נמצאנו למדים שזו, למעשה, מהות הבקשה, שזוהתה כבר בהתאם עוד על ידי כב' הרשם.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

בפני בקשתו של בנק אוצר החייל (להלן: "המבקש"), כי אורה על העברת כספים המוחזקים אצל צד ג' ואשר הוטל עליהם עיקול, לידי המבקש (ולידי בנק נוסף), חלף העברתם לקופת הכנוס.

...

אין בטעות זו כדי לשנות מן המסקנה, כי הכספים שהגיעו לידי המבקש הינם כספים שמקומם בקופת פשיטת הרגל.

בנסיבות העניין, משלמעשה מדובר בעיקול על חוב, בדמות כספים המוחזקים אצל ב"כ הקונה ומשכספים אלו לא הועברו בסופו של יום למבקש טרם מתן צו הכינוס,( מסיבות אלו ואחרות) דין הבקשה להידחות.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו בע"ק 42365-09-16 בנק אוצר החייל בעמ נ' צדוק לפני כבוד השופט עדי הדר התובעת: בנק אוצר החייל בעמ הנתבעת: מאירה צדוק, עו"ד פסק דין

" (ראה עמ' 51 לפרוטוקול הדיון, שורות 2-10) ובהמשך העידה כך: "ת: אז אני אומרת שוב אני אומרת שוב אני לא מחזיק רגיל, אני מחזיק שהצד השלישי שבו מעוקל, שהחייב הוא לקוח שלי הכספים האלה מוחזקים עבורו בנאמנות, הם לקוחות שלי ברגע שהם עצמם לא מקבלים את צו העיקול בזמן מבחינת תקנות סדר הדין האזרחי קובעים מועדים מאוד ברורים ואני כעורכת דין צריכה לתת דין וחשבון ללקוח שלי לא מדובר במחזיק ואיזה שהוא ספק שלו מדובר בלקוח שלי ואם הלקוח שלי לא קיבל את הצוו אז אין צו.". (ראה עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 2-9) הנתבעת נישאלה על מועד ידיעתה לגבי הפגם שנפל במסירת הצוו לידי הנתבעים ועל כך ענתה כלהלן: " עו"ד וחדה: אז אני אחלק את השאלה. אם לטענתך צו העיקול בכלל לא ניכנס לתוקף מדוע לא אישרת אין צו. מדוע התשובה שלך הייתה בקשה להארכת מועד למתן תשובה לצוו העיקול שלטענתך הוא בכלל פקע או לא ניכנס לתוקף?

הנתבעת נחקרה בעיניין היתנהלות זאת ולהלן תשובותיה שאין בהן מענה מניח הדעת: "העדה גב' צדוק: פניתי בבקשה למתן הוראות לבית המשפט שבו ביקשתי להעביר כסף למע"מ למרות שלא הייתי בטוחה שיש צו עיקול.

הנתבעת הכירה בכך שאין לה סמכות לפעול בנגוד לצוו העיקול וכן כי יש החלטה חלוטה שקובעת כי אסור היה לה להעדיף את רשות מע"מ ולהעביר לה כספים מתוך חשבון בנק שעוקל.

...

בנוסף, הטענה של הנתבעת לפיה הוראות רשויות המס גוברות על צו עיקול, נדחית באשר אין לה כל היגיון או תימוכין בדין.

איני מקבל הטענה כי על בימ"ש להתעלם מהעובדה שבוצעה מסירה ביום 9.6 שכן למרות מחדלה של התובעת לתקן כתב התביעה, שני הצדדים הגישו תצהירים הנוגעים במיוחד לסוגיה זאת, דהיינו, האם בוצעה מסירה ע"י גב' מילרה מטעם התובעת לידי גב' זק מטעם הנתבעת ביום 9.6.

סוף דבר אשר על כן, מקבל התובענה במלואה ומחייב הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 72,538 ₪ צמודים כדין מיום הגשת התובענה ועד מועד התשלום בפועל, כאשר לגבי הסכומים שהנתבעת הוציאה מחשבון הנאמנות היא חבה באופן אישי מאמצעיה.

ביום 17.12.12 הוטלו עיקולים ברשום על חשבונות הבנק של התובע בשלושה בנקים: בבנק מרכנתיל דיסקונט, בבנק אוצר החייל ובבנק מזרחי-טפחות.

התובעים טוענים כי התרשלות הנתבעים באה לידי ביטוי בכך שלא פעלו למימוש העיקולים בהקדם, בכך שהנתבע 2 לא מסר ללישכת ההוצאה לפועל את מספר חשבון הבנק שלו להעברת כספים ובכך שהוטל עיקול בשלושה בנקים שונים.

בעיניין זה העידה הגב' לימור חזון, סגנית מנהל סניף בנק מרכנתיל דיסקונט, בו מיתנהל חשבון התובעים, כי במקרה בו הוטל עיקול על חשבון הלקוח בבנק, הרי שאם מבקש הלקוח להעביר את כספי העיקול לתיק ההוצאה לפועל, הבנק יפעל בהתאם להוראתו ויעביר את הכספים לתיק ההוצאה לפועל.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את המסמכים הגעתי למסקנה, כי לא הוכחה רשלנות כלשהי מצד הנתבעים בנקיטת הליכי ההוצאה לפועל נגד התובעים.

לאור האמור, אני דוחה את התביעה.

בקשה שהגישה החייבת, בתיק ההוצל"פ, להורות על העברת הכספים המעוקלים אצל בנק אוצר החייל, לידי בנק טפחות, על סמך פסה"ד שניתן בטען הביניים, נדחתה ע"י כב' הרשמת לאחר שקבעה, בהחלטתה מיום 23.12.12, כי פסק הדין שניתן ענייננו בכספים אשר חבה חברת איילון לחייבת ואינו דן בכספים אחרים המגיעים לחייבת "ולפיכך במידה ולחייבת או לצדדי ג' יש טענות בעיניין עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה". לאחר שהוסרו, לכאורה, המכשולים בדרכו של המבקש לקבלת הכספים המעוקלים ולאחר שביום 28.1.13 הורתה כב' הרשמת, כאמור, על מימוש העיקול (בשנית), הגישה החייבת ביום 3.2.13, בקשה לביטול החלטת המימוש (שהוכתרה כתגובה להחלטת המימוש) בה טענה כי לטובת בנק טפחות קיים שיעבוד אשר נרשם ביום 19.5.08 וקדם לעיקול ומכאן זכותו גוברת על זכותו של המבקש.

...

בעניין זה נפלה שגגה בתגובת החייבת לבר"ע, שם נטען כי החלטת הרשמת ניתנה ביום 6.5.13 ! לאור המקובץ, מצאתי לדון ולהיזקק לטענת הסמכות, אף שהיא מועלית לראשונה בערעור.

אכן ערה אני לכך כי לא מן הנמנע כי בסופו של יום וגם אם יפנה בנק טפחות לביהמ"ש המוסמך בבקשה לגיבוש/מימוש השעבוד, תהא התוצאה דומה לזו אליה הגיעה כב' הרשמת וכי הוא יקבל את הכספים לידיו (ואיני קובעת מסמרות בעניין), ואולם בשל כך שלא ניתנה למבקש הזדמנות נאותה להביא את טענותיו, בשל כך שלא נעשה בירור סביב השאלות הכרוכות בגיבוש השעבוד, ובין היתר, אלה הנוגעות לערבות שנחתמה במועד מאוחר יותר, החוב של שתי החברות, הצורך בפנייה לחייבות בדרישה לסילוק החוב (כך לשיטת המבקש), ובשל כך שיש לבחון את השלכת גיבוש השעבוד ומימושו על החייבת, אני סבורה כי קיימת חשיבות להליך עצמו ואין מקום לקיצורי דרך, ומכאן מורה אני על ביטול החלטת הרשמת.

סוף דבר- אני מורה על קבלת הערעור ועל ביטול החלטת כב' הרשמת מיום 20.4.13.