בקשה להעברת הדיון לבית הדין הרבני האזורי

בית הדין הרבני הגדול דחה את הבקשה, בציינו כי "אי מתן החלטה בעירעור מעכב את המשך טיפולו של ביה"ד האיזורי בתיק זה. ולאור החומר שבתיק, ילדי הצדדים נפגעים פגיעה חמורה בגין מניעת הקשר בין הילדים לאב... אין אנו יכולים להיתעלם מדרך היתנהלותה של [העותרת] המעוררת ספק גדול אם רצונה שערעורה ישמע". לנוכח האמור נקבע כי הדיון יתקיים במועדו.

בקשר לכך צוין בהחלטה כי המשיב לא ראה את ילדיו מחודש מרץ 2020 "ואולי אף לפני כן". בית הדין הרבני הגדול הוסיף ועמד על כך שהדיון בעיניין העברת המשמורת טרם היתקיים, בשל בקשת הפסילה שהקפיאה את ההליך, ואף הביע צער על התמשכותה של ההיתדיינות.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, כמו גם בתגובות לה, הגענו לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף.

בנסיבות העניין, לא מצאנו כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, ודי בכך כדי לדחות את העתירה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

הדיון בהליך הושהה למשך תקופה עקב בקשת הנתבעת לפסילת מותב בית הדין, אך טענת הפסלות נדחתה על ידי בית הדין האיזורי ובית הדין הרבני הגדול.

מטעמים אלו אף אין להדרש לבקשת הנתבעת להעברת ההליך לערכאה אחרת או להרכב אחר ולביטול ההחלטות שניתנו בו. מכיוון שההליך דנן עוסק אך ורק בסנקציות מסוג "קנס או מאסר" (ראו לשון סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, ולשון סעיף 6(1) לפקודה), ההוצאות שהוטלו על הנתבעת לטובת התובע ולטובת אוצר המדינה, בגין הדיונים שקוימו בבית הדין, אף הן אינן נתונות לבקורת במסגרת ההליך דנן (השוו: בש"פ 329/23, בפיסקה 10; בש"פ 4267/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 7 (10.8.2021)).

...

לסיכום האמור לעיל, אני סבורה כי ההחלטה להשית על הנתבעת סנקציות כספיות הייתה ראויה, ככל שהדבר נוגע לקנס המתמשך ולקנסות שהוטלו מכוחו (ראו והשוו: בש"פ 3073/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (9.6.2021)).

לפיכך, לא שוכנעתי כי הקנס החד-פעמי בסך 5,000 ש"ח היה נחוץ בנסיבות העניין לשם השגת תכלית סעיף 6(1) לפקודה (ראו והשוו: בש"פ 329/23, בפסקה 9).

סיכומו של דבר, הקנס החד-פעמי שהושת על הנתבעת בסך 5,000 ש"ח – יבוטל.

לטענתו, לאחר שבית המשפט לעינייני מישפחה דן בתביעה שהגישה המשיבה במשך שנה שלמה, ואף נתן את החלטתו בבקשה למזונות זמניים, הרי שהוא רכש סמכות נמשכת לידון בה. כמו כן, העותר טען כי בית המשפט לעינייני מישפחה כלל לא המליץ למשיבה להעביר את הדיון בתביעה לבית הדין הרבני האיזורי, אלא המלצתו הייתה כי תמתין עד אשר ניתן יהיה לידון בתביעה באותה הערכאה.

...

לאמור – מקובלת עליי מסקנת בית הדין הרבני הגדול כי אין ענייננו דומה למצב בו "בעלי דין נמצאים בעיצומו של הליך, והתובע גודע את ההליך באיבו כדי להימנע מתוצאה צפויה שאינה נוחה לו". בסופו של יום, התביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה בטרם הוגשו תצהירים, ואף טרם נפרשה במלואה יריעת המחלוקת בין הצדדים.

בשולי הדברים אציין, כי מקובלת עליי טענת היועץ לפיה סוגיית היקף סמכותו של בית הדין הרבני האזורי טרם התבררה, ומשכך מצאתי להעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בשלב זה אף לא ניתן להכריע בדבר אופייה של התביעה שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי או לקבוע אם מדובר באותה תביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה.

סוף דבר לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול לפיה בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות לדון בתביעה שהגישה המשיבה.

בתאריך 8/5/23 היתקיים, במסגרת התביעה כנגד מבטחים, דיון מוקדם לפני כבוד הרשמת מירב ניר שלו (להלן - הרשמת), במהלכו ביקשו התובעת ומבטחים כי התביעה תאוחד עם התביעה שהגישה התובעת כנגד המוסד לביטוח לאומי.

- פרוטוקול דיון מבית הדין הרבני האיזורי בצפת מדיון שהתקיים ביום 6/3/22, שבסיומו נתן בית הדין תוקף של פסק דין להסכם חלוקת רכוש שהגישו התובעת והמנוח.

העובדה שבהתאם להסכם העביר המנוח לתובעת סכום של 500,000 ₪ כאקט של פירוק החשבון המשותף שהיה בין השניים, מחזקת אף היא את סופיות מעשה הפרידה.

...

לא מצאנו כי היה בהצהרות הבת יוכי (למשל סעיף 7) ולפיה "תמיד היתה מציגה את עצמה כאשתו של שמואל חורי ז"ל, והכל יודעים שהיא אשת איש באירועים היתה דואגת לשבת לידו ואף דואגת שהוא יאכל" וזאת בין היתר לנוכח העובדה שמדובר בהצהרות שלא גובו בראיות אוביקטיביות, כאשר גם אם נניח, לטובת התובעת כי היא המשיכה להציג עצמה כאשת המנוח (עובדה שלפחות בכל הקשור להצהרותיה מול המוסד לביטוח לאומי התבררה כלא נכונה), אין בכך במקרה זה ולא כלום שכן גם אם חסה על כבודו, או על כבודה, אין בכך כדי לשנות את המסכת העובדתית שנפרשה לפנינו ולפיה הפרידה בין המנוח והתובעת, מאז 2018 היתה פרידה של קבע כאשר מאותה נקודת זמן לא מצאנו כי ניתן לראות את היחסים שהיו ביניהם (גם אם המנוח השתתף בתשלום שכר הדירה הסמוכה) כיחסים של בני זוג השומרים על התא המשפחתי וניהלו משק בית משותף כאשר גם לא הוכח לפנינו כי התובעת היתה סמוכה על שולחנו של המנוח.

לא נעלמו מעינינו טענות התובעת לענין השתתפות המנוח בתשלום שכר הדירה על הדירה הסמוכה (בסכום של 2,100 ₪), אלא שלא הוגשו די ראיות בענין זה שכן לא די בתדפיסי העו"ש שהוגשו מקום שאפילו חוזה שכירות בנוגע לדירה הסמוכה לא הוגש, מה גם שלא מצאנו כי השתתפות בתשלום שכר הדירה של הדירה הסמוכה ו/או תשלום מלוא השכירות על ידי המנוח – ככל שכך קרה, די בהם, כלשעצמם, כדי לאפשר את קבלת תביעות התובעת.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאנו בטענות מבטחים ובטענות המוסד לביטוח לאומי וחרף האמפטיה שחשנו כלפי התובעת, לא מצאנו כי היא הוכיחה שהתקיימו בעניינה המבחנים שנקבעו בפסיקה ו/או הוכיחה שהיא עומדת בהגדרת התקנון וכן לא מצאנו כי היא הוכיחה שהיא והמנוח היו בבחינת בני זוג בתקופה הרלוונטית ו/או שקיימו משק בית משותף ו/או שהיתה אצלם כוונה לניהול יחסי שיתוף וזוגיות ו/או שהפרידה שלהם מאז עזבה התובעת את דירתם בשנת 2018 לא היתה פרידה של קבע ולכן הרינו קובעים כי בדין דחתה מבטחים ובדין דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעותיה של התובעת לקבלת גמלת שאירים ולכן הרינו מורים על דחיית תביעותיה לפנינו.

ביום 25.02.2020 ניתן ע"י בית הדין הרבני האיזורי, בהסכמה, פסק דין בגדריו חויב המשיב לשאת במזונות ילדי הצדדים בסך 2,000 ₪ לחודש, תוך שנקבע, כי הסך האמור ישולם מתוך חלקו של המשיב בתמורת המכר של דירת הצדדים באופן בו המבקשת תישא במלוא צרכי הילדים, לרבות דמי המזונות שנקבעו, ומחלקו של המשיב בתמורת המכר ינוכה בסופו של יום החוב שיווצר כלפיה בגין המזונות.

הבקשה הועברה לתגובת המשיב.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי טענות הצדדים ועיינתי בתיק המתנהל בבית המשפט קמא, ועל יסוד הוראת תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 מצאתי, כי דין הבקשה להדחות, מהנימוקים שיפורטו להלן.

...

בו ביום נקבע ע"י בית המשפט קמא, כי שעה שהבקשה הוגשה בניגוד להוראת תקנה 12(ה) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו-2016 (להלן: "התקנות"), דינה להידחות.

ביום 04.09.2023 ניתנה החלטה על פיה נדחתה הבקשה, ונקבע בה לאמור: ".. אף שהמשיב לא הגיש תגובתו כנדרש... לא שוכנעתי כי מקרה זה אכן נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם המתנה לפגישת המהו"ת הראשונה (הקבועה ליום 27/9/23) תגרום נזק של ממש לצדדים או לילדיהם, כקבוע בתקנה 12(א)(3) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה..". ההחלטה נשענת על ארבעה נימוקים עיקריים: א. חיוב המזונות שנקבע במסגרת ההליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני פקע לפני למעלה משלוש שנים, והמבקשת לא פירטה בבקשתה פשר אי נקיטה מצדה בהליך מתאים בעניין מזונות הקטינות, ככל שהדבר היה נחוץ; ב. הבת .

דיון והכרעה לאחר שבחנתי טענות הצדדים ועיינתי בתיק המתנהל בבית המשפט קמא, ועל יסוד הוראת תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 מצאתי, כי דין הבקשה להידחות, מהנימוקים שיפורטו להלן.

טרם נעילה יצוין עוד, כי חסד עשה בית המשפט קמא עם המבקשת עת לא השית עליה הוצאות בגין הבקשות הרבות שהוגשו על ידה ונדחו כאמור, בפרט נוכח ההוראות הרלוונטיות בתקנות סדר הדין האזרחי והתקנות להסדר התדיינויות בסוגיה זו. על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה על שני ראשיה וממילא גם הבקשה לסעד זמני, נדחות.