בקשה להסתמך על ראיות שהוגשו בהליכי ביניים

בנוסף, הוגשו כראיות תדפיס המסרונים בין אבו עסא לבורר – ת/2; תצהיר הנתבע שניתן במסגרת בקשת רשות להגן - ת/6 ; המסמך עליו חתם הנתבע בהליך הבוררות הראשון מיום 22.3.14- ת/7.

אלא מאי? הנתבע לא ביקש, במסגרת הבאת ראיותיו, להסתמך על עדות הבורר שנמסרה בהליך הביניים; אם-כי, עשה זאת במסגרת סיכומיו.

...

סוף דבר (באשר לתביעה העיקרית) הוכח בפניי, שהתובעת וגם הנתבע הסכימו והשתתפו בבוררות, וכל אחד מהם הפקיד בידי הבורר סך 100,000 ₪ .

לאור המקובץ, דין התביעה העיקרית לדחיה.

עתה, ומשהגעתי למסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות, משנתקבלו טענות הנתבע, כי הליך הבוררות סיים את כל המחלוקות, ההדדיות, בין הצדדים, והנתבע אף קיבל שכרו כפי הכרעת הבורר, מתבקשת ומתחייבת המסקנה שגם התביעה שכנגד דינה לדחיה.

מכאן שהעובדה כי מר טויב הוא התובעת והתובעת היא מר טויב ואין צורך להוכיח אותה, והנתבעים אף אינם רשאים להעלות את טענתם הסותרת בשלב זה. זאת גם מהטעם שהנתבעים 2 ו-3 לא הגישו את ראיותיהם בעיניין זה ואין בכוחם להסתמך על הראיות שהוגשו בהליך ביניים הן לפי תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות והן לפי התקנות החדשות, משלא עשו זאת במהלך הבאת ראיותיהם ומשהתקנות הקודמות, ובכללן תקנה 246, בוטלו.

התובעת כלל לא ניצלה את שלב הגשת הראיות כדי לתקן את הנידרש, וכדי לשפר את המצב שבו הייתה נתונה בעת מתן ההחלטה הקודמת למחיקת התביעה בהליך זה. להיפך, מצבה של התובעת הורע לאור גרסת מר טויב בתגובה לבקשה לזימון עדים ובחקירתו הנגדית, ולכן אין מנוס מסילוק התביעה על הסף פעם נוספת בדיוק כפי שנפסק על-ידי בית המשפט כבר פעמיים גם לגבי התביעה הקודמת וגם בתביעה הנוכחית.

...

התובעת כלל לא ניצלה את שלב הגשת הראיות כדי לתקן את הנדרש, וכדי לשפר את המצב שבו הייתה נתונה בעת מתן ההחלטה הקודמת למחיקת התביעה בהליך זה. להיפך, מצבה של התובעת הורע לאור גרסת מר טויב בתגובה לבקשה לזימון עדים ובחקירתו הנגדית, ולכן אין מנוס מסילוק התביעה על הסף פעם נוספת בדיוק כפי שנפסק על-ידי בית המשפט כבר פעמיים גם לגבי התביעה הקודמת וגם בתביעה הנוכחית.

התובעת ומר טויב טוענים בסיכומים ביחס לטענות הנתבעים 2 ו-3 על היעדר כשרות משפטית והיעדר הרשאה להגשת התביעה כי דין טענות הנתבעים 2 ו-3 בעניין זה להידחות על הסף שכן פסק הדין בערעור על ההחלטה למחיקת התביעה על הסף קובע כי ההחלטה בוטלה, כי יש לשמוע את התיק לגופו, וכי התיק מוחזר לבית המשפט לקיום דיון לגופו, תוך שמירת כל טענת המשיבים לרבות הטענות המקדמיות.

לאור כל האמור לעיל ראיתי לנכון לדחות את התביעה ולמחוק את ההודעות לצדדי ג' אשר התייתרו.

במהלך הדיון, ציין ב"כ המשיבה כי "אנחנו מבקשים להסתמך על הראיות שנגבו בהליך הביניים" (קרי בבקשה לסעד זמני, עמוד 31 לפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2022, בשורה 9).

זאת "הן מהטעם ששמיעת הראיות הסתיימה; הן מהטעם ש[עו"ד שגיא] לא העיד במסגרת שמיעת הראיות (ולא הוגשה בקשה להסתמך על עדותו)...". בעקבות זאת, הגיש המבקש בקשה למתן הבהרה בה ציין כי בנגוד לאמור בהחלטת בית המשפט, בדיון המקדמי מיום 14.6.2022 הושגה הסכמה דיונית בין הצדדים לפיה הראיות שנשמעו במסגרת ההליך בבקשה לסעד זמני יהיו חלק מהראיות בתיק העקרי.

...

אני סבורה כי ענייננו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם קמה הצדקה להתערבות.

אשר על כן, אני סבורה כי על בית משפט קמא להכריע בשאלת תוקפה של ההסכמה הדיונית בין הצדדים בטרם יידרשו הצדדים להגיש את סיכומיהם.

סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שהעניין יוחזר לבית משפט קמא אשר ידון ויכריע בשאלה תוקפה של ההסכמה הדיונית בין הצדדים ביחס לראיות שנשמעו בבקשה לסעד זמני.

לטענת ויזל יש לאמץ את שנפסק ברע"א 6113/13 מירו נ' ועד האגודה השיתופית קרית ביאליק, פס' 7 (נבו, 19.12.2013; להלן: "עניין מירו"), ובהתאם מן הראוי למחוק את כתב התביעה ולהורות כי תוגש "תביעה חדשה ומפורטת התואמת את מצב הדברים החדש שנוצר". טעם נוסף בעטיו סבורים ויזל כי אין להעתר לבקשה סימון, ולחלופין לחייבם בהוצאות ריאליות, הוא שבשל התנהלותן הדיונית של התובעות נוהל הליך מכביד שכלל הגשת כתבי טענות והליכי ביניים רבים וניהול הליכים מקדמיים נרחבים.

ב.3 טענות רמי בתשובתו לבקשה בפתח הדברים מבקש רמי להסתמך על ההחלטה מ-12.12.2021 וטוען כי אין מקום לסטות מהחלטה זו ולהתיר עתה את תיקון כתב התביעה לגביו.

כל זאת, תוך שקיבלת הבקשה תיגרום לפגיעה בזכויותיו של רמי, הן בדמות הכבדה נוספת בהתארכות ההליך; והן בכך שיוענק לסימון יתרון דיוני שעליו הן ויתרו במסגרת בקשת הסילוק, ויתור שעליו הסתמך רמי.

כפי שקבע בית המשפט העליון ברע"א 8203/15 עובדיה נ' ולנשטין, פס' 7 (נבו, 25.1.2016; להלן: "עניין עובדיה"): "תקנה 92 פורשה בפסיקה באופן המתוה, ככלל, הענות ברוחב לב לבקשת בעל דין לתקן את כתב טענותיו מקום שהתיקון נידרש על מנת ש'בית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת'". עוד נקבע שם כי "בבוחנו בקשה לתיקון כתב-טענות על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את היתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני בו מוגשת הבקשה, פוטנציאל הפגיעה ביכולתו של הצד שכנגד להיתגונן מפני הטענות המועלות בבקשת התיקון; מידת התועלת שיש בתיקון וכן האם העתרות לבקשה תיגרום להכבדה, להארכת הדיון או לסרבולו". בפסיקתו לאורך השנים התוה בית המשפט העליון גישה ליבראלית בהעתרות לבקשות לתיקון כתבי טענות, מקום שהתיקון נידרש על מנת להעמיד להכרעה את השאלות האמיתיות אשר שנויות במחלוקת בין הצדדים, במיוחד ככל שמדובר בבקשות המוגשות עובר לשמיעת הראיות ותחילת בירור התביעה לגופה (ר' למשל: רע"א 7466/17 אסיסקוביץ נ' מועצה אזורית הר חברון, פס' 9-8 (נבו, 20.12.2017; להלן: "עניין אסיסקוביץ"); עניין עובדיה, בפס' 8-7; רע"א 1598/18 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, פס' 9-8 (נבו, 5.6.2018); רע"א 8966/20 מוהנא נ' סולימאן, פס' 11-10 (נבו, 17.1.2021; להלן: "עניין מוהנא")).

...

לפיכך, איני סבור שיש לראות בסימון כ"חליף" של החברות, ועל כן התביעה אינה בסמכותו של בית הדין לעבודה אלא בסמכות בית משפט זה. למעלה מן הצורך יצוין כי מסקנה זו נתמכת גם בטעמים של יעילות דיונית, בשים לב לכך שטענותיהן של סימון בקשר לשכרו של רמי הופנו גם כלפי ויזל, בתור מי שלפי הנטען אישר שלא כדין את השכר והפיצויים.

זאת ועוד, גם אם נראה בתביעה דנן כתביעה נגזרת של סימון בשם החברות שהיו המעסיקות של רמי, מקובלת עליי עמדת השופטת רונן בתנ"ג 27061-07-16 אתו שוקי הון שותפות מוגבלת נ' צרפתי, פס' 6-3 (נבו, 14.6.2017; להלן: "עניין צרפתי"), שם נדחתה הטענה כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בבקשה לאישור תביעה נגזרת, שאילו היתה מוגשת מלכתחילה על ידי החברה היתה נתונה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה, למעט לעניין מחיקת סעיף 159.7 לכתב התביעה המקורי, ומורה כדלקמן: התובעות ישלמו לנתבעים הוצאות כאמור בפס' 55 לעיל, וזאת עד ליום 27.9.2023, כתנאי לקבלת כתב התביעה המתוקן לתיק בית המשפט.

מהראיות שהוגשו על ידי הצדדים במסגרת הליך הביניים – בקשת הסעד הזמני התשובה לה והתגובה, התבררו מספר נתונים עובדתיים שיתוארו להלן בתמצית.

הצדדים פעלו על בסיס ובהסתמך על הסכם הקבלנות.

...

כך גם נקבע: "אחר שעיינתי בכתבי הטענות ובראיות ושמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בין התובעת לבין האחים שר נכרת הסכם מחייב, זאת גם אם בוטל בסופו של דבר, וכי הגורם היעיל שהביא לכריתת ההסכם הם הנתבעים. אין בכך כדי לקבוע מסמרות באשר למסגרת היחסים שבין התובעת לבין האחים שר, אשר עניינם לא התברר עד תום במסגרת הליך זה, ואף אינני קובע אם ההסכם ביניהם בוטל בהסכמה משותפת או שמא הופר על ידי האחים..

נוסף לכל האמור לעיל, על המבקש סעד זמני מוטלת החובה לפעול בתום לב, ולגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק - להותיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת בית המשפט (רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז (5) 165 (1993)).

לנוכח כל האמור, אני מורה על קבלת סעד של איסור דיספוזיציה – עד לקבלת היתר בניה.