לדברי מר תמיר פרץ – מנכ"ל המועצה, אכן לא ברור מדוע מנהלת משאבי אנוש, הגב' רות משעלי, הנפיקה לתובעת את האישורים, ובכל מקרה לא היה ביכולתה ובסמכותה להבטיח לתובעת זכויות אלו, והתובעת כלל לא הוכיחה כי ניתנה לה הבטחה מנהלית בעיניין – הבטחה מפורשת וחד משמעית בה התכוון בעל הסמכות לתת להבטחה תוקף משפטי מחייב ובר ביצוע.
הדילמה המשפטית הנה בכך שהנתבעת לא רק שלא מנעה מהתובעת לשלם עבור תקופות החל"ת, לשמירת רציפות הזכויות הפנסיוניות שלה (שמתברר בדיעבד כי לא הייתה אמורה לעשות כן), אלא שהתובעת אף קיבלה – ויותר מפעם אחת – אישור מגב' משעלי , מי שהייתה אותה עת מנהלת כח אדם ומשאבי אנוש בנתבעת – על כך שיש בידה 10 שנות עבודה לצורך קבלת פנסיה תקציבית.
ואכן, כפי שיפורט בהמשך, למרות מכתביה של גב' משעלי ולמרות הפקדת הכספים על ידה, מצאנו כי התובעת אינה זכאית לפנסיה תקציבית מכיוון שלא השלימה 10 שנות עבודה כנדרש בחוק .
רק עם סיום עבודתה ביקשה רטרואקטיבית להשלים את זכויותיה הפנסיוניות, והנתבעת – מתוך טעות – איפשרה לה לעשות כן. לכן במצב דברים זה לא ניתן לראות בעובדה שאפשרו לה לרכוש זכויות רטרואקטיבית ואף כתבו לה זאת במכתבים – כדי לראות בכך משום הבטחה שלטונית מחייבת, ועל כן לא ניתן לראותה כזכאית לפנסיה תקציבית רק מן הטעם שהדבר אושר לה בטעות, רטרואקטיבית, מבלי שהייתה לה זכאות חוקית לקבל זאת.
מה הדין כאשר מתברר שרשות שלטונית ביצעה פעולה מסויימת מתוך טעות, והאם יש להמשיך בטעות זו?
בבג"ץ 8634/08 אלחננוב נ' משטרת ישראל ומשרד האוצר (להלן: בג"ץ אלחננוב) אמר בית המשפט העליון:
"ענייננו מיתמקד בשאלה האם החלטת המישטרה להפסיק את תשלום הטבות השכר שהוענקו לשוטרים על פי הנחיות המישטרה משנת 1998 הנה תקינה, ועומדת במבחן הבקורת השיפוטית... השאלה המרכזית העומדת לדיון הנה, האם ההכרה שנתנה המישטרה לשוטרים בעלי תעודות השכלה תורנית גבוהה, כזכאים להטבות שכר על פי הנחיות המישטרה הנה 'הדירה', וניתן לבטלה מכאן ואילך, או שמא, משניתנה הכרה זו, שוב אין הרשות רשאית לבטלה, גם אם היא ניתנה שלא כדין, או מחמת טעות, הטעייה, או מכל טעם אחר.
...
לדבריה, אף לא הוכח שסעיף זה היה בתוקף במועד הרלבנטי ליציאתה לחל"ת. איננו מקבלים טענה זו. לאוגדן תנאי השירות של השלטון המקומי יש תוקף מחייב והמועצות המקומיות פועלות על פיהן.
סוף דבר:
התביעה להצהרה בדבר זכאותה של התובעת לפנסיה תקציבית או לתשלום פיצוי בגובה של הפנסיה התקציבית – נדחית.
הנתבעת תשלם לתובעת את הסכום של 28,842 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מהמועד בו שילמה את הסכום הנ"ל (בשנת 2000) ועד למועד החזרתו לתובעת, וכן סכום של 20,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש בשל התנהלות הנתבעת, וסך של 5,000 ₪ כהשתתפות בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.
