בקשה להמשך קצבה עד סיום הליכים משפטיים

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב ב"ל 8520-11-16 20 דצמבר 2020 לפני: כב' השופט תומר סילורה נציג ציבור (מעסיקים) מר חיים הופר התובע נדל אליהו ע"י ב"כ: עו"ד איתן ליברמן – סיוע משפטי הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד נועם בן שלום פסק דין

עוד באותו היום ניתנה החלטה על ידי בה נקבע, כי "ניתן בזאת תוקף של החלטה להסכמת הצדדים כמופרט בהודעה. דיון ההוכחות הקבוע למחר – מבוטל. כאמור סעיף 6 להודעה. אני מורה על עיכוב הליכים בתיק". ביום 2.7.2019 הוגש ע"י ב"כ התובע הודעת עידכון לפיה התבקש בית הדין להמשיך עם עיכוב ההליכים בתיק זה וזאת עד לסיום הליכי העירעור על החלטת הועדה הרפואית.

לפי סעיף 196 לחוק, מבוטח, שאינו "עולה", המבקש לקבל גמלת נכות, צריך להוכיח כי מתקיימים בו שלושה תנאים מצטברים: הוא "נכה"; נגרם לו אי כושר עקב הנכות; אי הכושר נגרם לו "בהיותו תושב ישראל". בעניינינו, אין חולק כי התובע עומד בשני התנאים הראשונים.

...

ביום 3.11.2016 הגיש התובע את תביעתו לבית דין זה. ביום 12.12.2016 התקבלה החלטה על ידי הוועדה הרפואית לעררים (להלן - "הוועדה הרפואית לעררים השניה"), אשר דחתה את הערר וקבעה כי "במכתב שהוגש ע"י התובע, אין עילה המאפשרת לשנות את הקביעה ואין בה התייחסות לתקופה הנדרשת. דין הערר להידחות". על כן, נקבע כי שיעורי הנכות יישארו, ללא כל שינוי, וזאת בהתאם להחלטת הוועדה הרפואית הראשונה.

ביום 22.10.2017 התקיים דיון בעניינו של התובע בפני כבוד השופטת שרה מאירי, ובו נקבע כי – " ידאג ב"כ הנתבע לזימון התובע לוועדת אי כושר לעררים כאמור. בלא קשר לכך, מועבר עניינו של התובע למותב להוכחות כנגד החלטת פקידת התביעות האמורה (סע' 2 לה) בעניין תושבותו ובפלוגתא האם היה התובע תושב ישראל בכל השנים שבהן נקבעה נכותו הרפואית/אי כושרו." בעקבות החלטת בית הדין, ביום 25.10.2017 התכנסה הוועדה לקביעת דרגת אי כושר – ערר, בנוכחות התובע ואביו וקבעה כי – "הועדה עינה בפסק הדין בית הדין האזורי לעבודה תל –אביב יפו מ-22/10/17 לטענת העורר ואביו אי כושרו לעבודה נגרם עוד בטרם עזב את ישראל לחו"ל בשנת 2009. הועדה הבהירה שמנועה מלעסוק בסוגיית תושבותו אלא במצבו הרפואי כפי שנקבע בועדה הרפואית מדרג ראשון ושני. לפיכך הוועדה דוחה את הערר ומשאירה על כנה את החלטת דרג ראשון". לסיכום נקבע כי דרגת אי הכושר תעמוד על 100% החל מיום 5.1.2016 ועד ליום 1.8.2018.

בנסיבות אלו, כאשר התנהגותו של התובע נבחנת על רקע מחלתו הנפשית, לא ניתן לקבוע כי השארות בלונדון נבעה מרצון התובע להשתקע בה. בהתאם לאמור ובהתבסס על מארג העדויות והראיות שהוצגו בפנינו במהלך הליך זה, אנו קובעים כי יש לקבל את טענת התובע, ולהכיר בתובע כתושב ישראל החל מיום 5.1.2016, המועד בו חלה החמרה במצבו הנפשי.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי דין התביעה להתקבל.

אנו קובעים, כי על הנתבע להכיר בתובע כתושב ישראל החל מיום 5.1.2016, היום בו חלה החמרה במצבו הנפשי של התובע.

על רקע האמור, ולנוכח הוראות סעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי, בחודש ספטמבר 2016 הפסיק המל"ל תשלום גמלת שירותים מיוחדים לתובע, וביום 8.11.2016 נימסרה לתובע הודעה לפיה תשלום הגימלה יושהה עד לסיום ההליך הפלילי.

בהודעה נכתב כך: "לאחר בדיקה מול הגורמים המעורבים, לישכה משפטית ומשטרת ישראל, נמצא, כי העבירות המיוחסות לך בכתב האישום שהוגש נגדך, הן מסוג פשע וכי בוצעו אגב המקרה המזכה בגימלה.

לפיכך עלינו להמשיך ולהשהות את התשלום בדין קצבת שירותים מיוחדים עד להכרעת הדין בענייניך".

עוד מוסיף הנתבע כי ממילא המומחה מטעם בין הדין קבע כי במועד ביצוע העבירה התובע היה אחראי למעשיו ולפיכך אין "כל קשר סיבתי בין המחלות מהן סבל...לבין העבירה שביצע". עוד טוען הנתבע אשר לשאלה השניה עליה התבקש המומחה להשיב- האם התובע היה בעל יכולת מופחתת לפתח מודעות ובעל כשירות נמוכה, כי שאלה זו איננה רלוואנטית לענייננו שכן מדובר בשאלה בהתאם לסעיף 35א' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 שעניינו עונש חובה ונסיבות מקילות בהליכים פליליים.

...

לענייננו יפים אף הדברים שנאמרו מפי כב' הנשיא פליטמן (כתוארו דאז) בדעת הרוב בעב"ל (ארצי) 22146-08-14 המוסד לביטוח לאומי - צפריר (פורסם בנבו, 18.2.2016), אשר עסק בנפגעי עבודה: "תכלית החוק איננה להגן על מבצעי עבירות ופורעי חוק מפני הסיכונים בביצוע עבירות על החוק. מדובר בחוק סוציאלי שלא נועד לחול על תאונות עבודה שנגרמו על ידי מבצעי עבירות הפועלים נגד החברה [עב"ל (ארצי) 1237/04 המוסד לביטוח לאומי – שמעון סויסה (6.1.05)]. לא נכון ולא ראוי להכיר בעבירה הפלילית אותה בחר המשיב לבצע בזמן עבודתו, ובה הורשע על פי הודאתו, כקשורה לעבודתו. בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה מי שבוחר להיות מעורב במעשי עבריינות נוטל על עצמו סיכונים מסוגים שונים ובכלל זה את הסיכון שלא יהיה מבוטח למקרה שתגרם לו פגיעה תוך כדי ועקב ביצוע העבירה". לצד זאת, כב' השופטת גליקסמן הסתייגה מעמדה זו בקובעה כי "אין מקום לקביעה גורפת כי בכל מקרה ובכל הנסיבות בהן התאונה התרחשה עקב מעורבותו של המבוטח בעבירה פלילית ובנגזר ממנה, כגון דיון בבית המשפט בקשר לעבירה הפלילית, אין להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה, ויש לשקול כל מקרה לגופו על פי מכלול הנסיבות, לרבות מהות העבירה, חומרתה והקשר בין העבירה לבין עבודתו של המבוטח". כמו כן כב' השופטת רות, שהצטרפה אליה, קבעה אף היא כי "אין מקום לקביעה גורפת לפיה, בכל מקרה שבו מדובר בתאונה הכרוכה במעורבות המבוטח בעבירה פלילית לא יהיה מקום להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה. זאת, בלא ליתן את הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולים של מידתיות ובכלל אלה: חומרת העבירה שבה הורשע המבוטח, סוג ומידת המעורבות של המבוטח באותה עבירה, הקשר הסיבתי שבין עצם ביצוע העבירה לבין התאונה כפי שהתרחשה ועוצמתו, ושיקולים נוספים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין, לרבות אלה שנשקלו במקרה הנוכחי". מן הכלל אל הפרט בפסק הדין החלקי מיום 5.5.2019 קבענו כאמור, כי ככל שיתברר כי בשל מצבו הנפשי, בעת ביצוע העבירה דנן התובע לא היה אחראי למעשיו (באופן מלא או חלקי), הרי שאין כל הצדקה לשלול ממנו את הזכאות לגמלת שר"מ (באופן מלא או חלקי), בגין מעשים שאפשר שלא היו בשליטתו או שיש מקום להכיר באחריותו המופחתת בגינם.

לדידנו, קל וחומר, שמן הראוי היה שאף לעניין דיון בתחולת סעיף 326 לחוק, אשר קובע סנקציה כלכלית שהינה בעלת אופי עונשי, ובהתאם לתכלית הסוציאלית של החוק, תינתן הדעת למכלול הנסיבות ולשיקולי מידתיות (ובכלל זה אף לשיקולים שנשקלו לזכות המבוטח במסגרת גזר הדין), בטרם תתקבל החלטה בדבר שלילת גמלה לפי סעיף זה. דא עקא, משהמחוקק לא אמר את דברו, לא הסמיך את פקיד התביעות להפעיל שיקול דעת בעניין ובהיעדר הנחיות באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת המנהלי/מקצועי, לא ניתן להיעתר לתביעת התובע.

די אם אזכיר בהקשר זה את שנאמר בעב"ל 1237/04 המל"ל נ' סוויסה: "קראתי את הערתו של נציג הציבור א' ינאי בעניין הצורך בהגמשת הוראת סעיף 326 לחוק. אני מצטרף להערה זו, אלא שהשגת מטרה זו יכולה להיעשות רק בדרך של חקיקה. אף אני סבור שיש מקום לשקול מחדש את ההסדר הקיים בדבר שלילת גימלה בגלל פשע ולהתאימו למצבים שונים ומשתנים." סוף דבר התביעה נדחית.

בהתאם לכך ייקבע המשך ההליכים".

הטיפול בתביעה החדשה הושהה, עד לסיום ההליך המשפטי.

התובעת לא קיבלה תשובה בנושא ולכן פנתה לביטוח לאומי ביום 3/2/19 במכתב שכותרתו "בקשה לבירור הסיבה לאי קיום הוועדה לבדיקת הזכאות לגימלת שרותים מיוחדים שהייתי מוזמנת בה בתאריך 18 בדצמבר 2018 בשעה 18:00". במועד זה מילאה בנוסף טופס "תביעה לקיצבת שרותים מיוחדים". בתשובה נשלח אליה המכתב מיום 24/2/19 בו נאמר: "בתשובה לבקשתך לחידוש דיון הריני להודיעך כי אנו נאלצים לדחותה. התעודה הרפואית אותה המצאת, אינה מצביעה על החמרה במצבך הבריאותי, כנדרש עפ"י תקנה 9 לשרותים מיוחדים.

...

בנימוק: "לא מצאנו מסמכים אחרים בתיק שיעידו על חומרת מצבה". על החלטת ועדת השר"מ מיום 30/12/18, התובעת הגישה ערעור לבית הדין במסגרת תיק בל 51077-02-19.

לא מצאנו מסמכים אחרים בתיק אשר יעידו על חומרת מצבה כפי שמציין דר' רנד ולכן הוועדה עומדת מאחורי החלטתה כפי שניתנה בתקופה הרלבנטית (2017- ה.י.).

סוף דבר, התביעה מתקבלת כאמור בסעיף 11 לעיל.

כך ביקשה בסיכומיה להעמיד את סכום המזונות על לפחות 1,500 ₪ לחודש וזאת בנוסף לקיצבת התלויים לה זכאי הקטין (דהיינו סה"כ 2,453 ₪) כאשר סכום זה כולל את הוצאות המדור, החינוך והבריאות וזאת עד גיל 18 או סיום כיתה י"ב, לפי המאוחר.

כולי תקווה כי לאחר סיום ההליך המשפטי יעודדו שני הצדדים את הקשר של האב עם בנו בכורו, לטובת הקטין גם כעת וגם בבגרותו.

קצבת הילדים תמשיך להשתלם לתובעת וכך גם מענק לימודים מהמוסד לביטוח לאומי.

...

מזונות אלה הוסכמו בשנת נוכח האמור לעיל אני קובעת כי עת הסכימו הצדדים על גובה מזונות הקטין לא נשקלה טובתו של הקטין ולכן קיימת לקטין היום זכות לתבוע את מזונותיו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהיעדר כל ראיה מצד התובעת להוכחת צרכי הקטין, ובשים לב לזהירות הרבה בה מחויב בית המשפט לנהוג בקביעת מזונות קטין אני מעמידה את מזונות הקטין כולל מדור על סך 1,700 ₪ וזאת בהתאם לכך שהתרשמתי כי רמת החיים של שני הוריו, המתקיימים בעיקר מקצבאות וזכאים למגורים בעלות סמלית היא על הצד הנמוך.

נוכח העובדה כי הקטין כבר בן 10 , ועל שני הוריו לשאת במזונותיו לפי הבע"מ, אני קובעת כי חלקו של האב במזונות הקטין ובמדורו הוא 1,258 ₪.

[footnoteRef:23] ניתן היה להתרשם בבירור מהדברים כי העד הפעיל שיקול דעת עצמאי לאחר שבקש את עמדת הגורמים המקצועיים, לא פעל בפזיזות אלא בזהירות הנדרשת, והביע את דעתו במסגרת הליך השימוע.

מעבר לכך, רו"ח בכית הסביר בעדותו כי לא הייתה חובה לקיים מיכרז: "מדובר בהעסקה בהקף כספי שלא מחייב מיכרז",[footnoteRef:75] ולאחר מכן: "... הקף ההיתקשרות שלי הוגבל לסכום של כ-, נדמה לי, 70,000 ₪ אם אני לא טועה".[footnoteRef:76] דבריו של העד לא נסתרו על ידי התובע, לא במהלך עדותו, ולא בסיכומיו, ומנגד הציגה הנתבעת חוות דעת משפטית בעיניין זה.[footnoteRef:77] בכל הנוגע למינויו של רו"ח בכית כמנכ"ל, משרד הפנים אישר ביום 4.6.18 את בקשת נחיצות המשרה, וביום 11.6.18 היתקיימה ועדת בחינה אשר בחרה בו לתפקיד.

כפי שהוסבר לעיל, מר חבוס מונה לתפקיד מ"מ גזבר לאחר שהתובע ביקש שלא להמשיך ולמלא תפקיד זה. רו"ח בכית מונה כמנכ"ל המועצה באופן זמני עד לפיזורה לאחר שהתובע סיים את תפקידו כדי שלא להותיר את המועצה ללא עובדים בכירים בהנהלתה.

סעיף 22 לחוק הגימלאות קובע כי "מי שפוטר מהשרות לפני שהגיע לגיל 60 והוא זכאי לקיצבת פרישה... ישולם לו, נוסף על הקצבה, מענק השווה לחלק העשרים וארבעה של משכורתו השנתית כפול במספר שנות שרותו...". אולם, עיון בהסכם האישי עליו חתום התובע מעלה כי אין בו קביעה לגבי זכאותו למענק פרישה בסיום עבודתו.

...

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה, ועל המועצה לערוך חישוב של הפרשי הפנסיה, החל מסיום עבודתו של התובע ועד למועד התשלום בפועל, לפי ההוראות בהסכם האישי ובהתאם למשכורת הקובעת ביחס לכל אחת מהתקופות.

כמו כן, התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה, ואנו קובעים כי הסכומים הבאים היוו חריגות בשכר: הפרשי שכר משולב בסך 115,134 ₪ תוספת ממלא מקום בסך 147,030 ₪ החזר הוצאות רכב בסך 4,788 ₪ החזר דמי כלכלה בסך 23,555 ₪ שעות כוננות בסך 39,167 ₪.

במצב דברים זה, ישלם התובע הוצאות שכ"ט עו"ד לנתבע בסך 7,000 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד למועצה בסך 7,000 ₪.