בקשה להמשך גילוי מסמכים בתביעה על רשלנות סביבתית

בהקשר זה נקבע כי: "יש להבחין בין הפן הראייתי-עובדתי הנידרש לצורך הגשת תביעה לבין השאלה מתי יש להגיש את התביעה. כאמור, לצורך המודעות הנדרשת די באפשרות לקיומו של קשר סיבתי, די ב'ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות' ... תובע שמתעורר בו החשד לקיומם של התרשלות או קשר סיבתי, אינו רשאי לכבוש חשדו בלבו שנים רבות ולטעון כי היו חסרות לו ראיות. על תובע כזה חלה החובה לידרוש ולחקור ולנסות לגלות במהלך תקופת ההתיישנות את הראיות החסרות לו. אם פנה התובע לנתבע הפוטנציאלי והלה דחה את בקשתו, אזי שומא עליו להגיש תביעה ולדרוש מבעל דינו שכנגד את הראיות החסרות במסגרת הליכי גילוי מסמכים. תובע שלא עשה כן, והמתין עד לחלוף תקופת ההתיישנות, יראו אותו כמי שלא חל עליו כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. שאם לא תאמר כן, כל אימת שבעל דין לא אוסף נתונים או לא מקבל את המידע שלטענתו נמצא ברשות הנתבע, התביעה לא תיתיישן לעולם. זאת, למעט מצב בו התובע פנה לנתבע בבקשה להמציא לו מיסמך המהוה הן ראיה והן עובדה המהוה עילת התביעה, והנתבע הונה או הטעיה את התובע בטענה שהמסמך לא קיים או לא נמצא ברשותו. במצב דברים זה, בו המסמך המהוה עובדה הועלם מהתובע 'החושד', תימשך השעיית מרוץ ההתיישנות. במקרה מעין זה, מתאיינים חלק מהרציונאלים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, באשר אין לראות את התובע כמי שוויתר או ישן על זכויותיו או כמי שייצר הסתמכות אצל הנתבע" (עניין גיא-ליפל, בעמ' 158-157; ההדגשות הוספו, י.ו.).

האם קיבלה הדרכה והסבר על תרגילים בבית, והמשך מעקב לפי הצורך.

...

. סיכומו של דבר, שחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8.

משלא עשו כן, הרי שהתביעה הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות ולכן אין בידי לקבל את טענותיהם ודין התביעה לדחייה על הסף.

סוף דבר אני מקבלת את בקשת הנתבעות לדחיית התביעה על הסף.

מבוא וטענות הצדדים התובע הגיש תביעה לפצוי בגין נזק גוף, בה נטען כי פציעתו נגרמה עקב ירי חיילי צה"ל, במחסום עינב וביסס תביעתו על עוולת הרשלנות ועל עוולת הפרת חובה חקוקה.

החייל בעמדת השמירה, מתאר בתצהירו את הארוע באופן הבא: "הגיע למחסום רכב אשר לא נענה לקריאת הלוחם נ.ב [מפקד המשימה- נ.מ] לעצור והמשיך בנסיעה עד שהגיע למקום בו עמד הלוחם נ.ח [החייל בעמדת הבידוק- נ.מ] ורק אז עצר. נ.ח יצא מעמדת הבטון והפנה אותו לנתיב הבדיקה ...." (סעיף 7).

סעיף 483 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו - 1955 קובע כי "מיסמך הנחזה כפקודת קבע או כפקודת שיגרה של יחידת צבא או כפנקס, כיומן או כרישום אחר המתנהל בצבא על פי דין, על פי פקודה צבאית מוסמכת או על פי הנוהג, יכול בית הדין לקבלו כראיה לכאורה על תכנו". בהמשך חקירתו כאשר התבקש המפקד ליתן הסבר לטענתו בתצהיר לגבי "פיגועי האבנים" שיצאו מאותם כפרים עוינים המצויים באיזור השיב כי הוא לא יודע להגיד "ברזולוציה כזו" (עמ' 13, ש' 23 -24).

בעדויותיהם של החיילים התגלו סתירות רבות שבסופו של דבר מובילות למסקנה כי מדובר בארוע מצער בו טעה החייל בעמדת השמירה וחשב כי מדובר במי שמנסה כטענתו לסכן את החיילים בעמדת הבידוק.

...

לאחר ששמעתי את העדויות וצפיתי בסרטון המתעד את האירוע לא השתכנעתי כי אכן החיילים ראו בתובע איום ממשי וכי פעולתם נעשתה על מנת לסכל פעילות עוינת ממנה חששו.

בעדויותיהם של החיילים התגלו סתירות רבות שבסופו של דבר מובילות למסקנה כי מדובר באירוע מצער בו טעה החייל בעמדת השמירה וחשב כי מדובר במי שמנסה כטענתו לסכן את החיילים בעמדת הבידוק.

סוף דבר בנסיבות אלה, אני מורה על דחיית הבקשה.

במסגרת בקשה שהוגשה ביום 19.10.2022 לביטול אחת מישיבות ההוכחות שנקבעו בתיק, הודיעו באי-כח המבקש כי: "ביום 19.10.2022 הודיע ב"כ המבקש לב"כ המשיבה כי הוא מושך את חוות דעתו של המומחה מטעמו, ד"ר גרבר, לאור המסמכים שהתקבלו במסגרת גילוי המסמכים בין הצדדים, המייתרים את חוות דעת המומחה, מקום שקביעותיו ממילא עולות ממסמכים שיצאו תחת ידי המאסדר". יצוין כי המשיבה הסכימה לביטול ישיבת ההוכחות המדוברת, הגם שלא הסכימה לנטען בבקשה לעניין נפקות המסמכים שהתקבלו במסגרת גילוי המסמכים "...ומבלי לוותר על כל טענה או זכות לגופו של עניין בקשר עם ויתור התובע על חוות הדעת שהוגשה מטעמו...". בהסכמת הצדדים נערכה פניה למאסדר – המשרד להגנת הסביבה - כדלקמן: "א. המאסדר ימציא לביהמ"ש ולצדדים את המידע והראיות שברשותו, ככל שקיימים, ביחס לארועי פליטת העשן מבתי הזיקוק שמפעילה המשיבה באשדוד, הנטענים בבקשת האישור, ככל שארעו, ביום 20.4.2017 ובמהלך שנת 2018, לרבות מידע, ככל שמצוי בידי המאסדר, לעניין משכם של האירועים, והרכבי החומרים שנפלטו במהלכם.

ביחס לטענות בדבר ארועי פליטת עשן במהלך שנת 2018, נכתב: "לאחר בדיקה שערכנו עם גורמי המיקצוע במחוז, לא מצאנו מידע אודות ארועי פליטת עשן שחור מבתי הזיקוק שמפעילה המשיבה באשדוד בשנת 2018. להשלמת התמונה, יצוין כי מבדיקה עם מנהל מוקד חרום במשרד, עולה כי במהלך 2018 התקבלה פניית ציבור אחת בעיניין פליטת עשן ממפעלה של המשיבה, מיום 4.7.18 ובשעה 18:51, לפיה נראה עשן שחור מהארובה הדרומית, תוך כדי נסיעה בכביש תל אביב – אשדוד. למיטב ידיעתנו לא היה המשך טפול בפניה זו". במסגרת העמדה פורט כי פליטת העשן השחור בארוע הנידון עומדת בנגוד להוראת סעיף 17(א) לחוק אויר נקי, ומהוה גם עבירה פלילית לפי סעיף 63(א)(3) לחוק, וכי בגינה הוטל על המשיבה עיצום כספי.

אין די כמובן, בהנחת תשתית ראייתית לביסוס הטענה בדבר פליטת מזהמים לאויר, כדי להקים למבקש, או למי מחברי הקבוצה הנטענת, עילת תביעה נגד המשיבה בגין האירועים הנטענים, ועל המבקש היה להוכיח, לכאורה – לעניין העוולות הנזיקיות הנטענות לרבות הפרת הוראה חוקית ורשלנות, הן את עצם קיומו של נזק למי מחברי הקבוצה, והן את הקשר הסיבתי בין היתנהגותה של המשיבה שהתבטאה בפליטת המזהמים ובין הנזק האמור; ולעניין טענת הפגיעה באוטונומיה, את עצם הפגיעה הנטענת אשר בגינה נכפתה על חברי הקבוצה, לטענת המבקש בבקשתו, נשימת אויר שאינו נקי.

בנסיבות, נוכח הקף ההיתדיינות בפועל, ובשים לב לחשיבות התביעות הייצוגיות הסביבתיות, ולצורך להמנע מהרתעת יתר של תובעים ייצוגיים אפשריים בתחום זה, יישא המבקש בהוצאות המשיבה בגין הדיון בבקשה בסך 7,500 ₪.

...

גם בענייננו נטען לקיום של נזק לא ממוני בדמות פגיעה באוטונומיה המתבטאת בתחושות שליליות, אך סבורני כי לא הוכח נזק תוצאתי בלתי-ממוני ממשי, אשר נבע מפגיעה בגרעין הקשה של האוטונומיה.

סבורני כי ענייננו שונה מן העניין שנדון בהחלטת בית המשפט הנכבד בחיפה בת.צ. (חי') 66434-06-19, משבאותו עניין נמצא כי יש מקום לאשר את התובענה הייצוגית בנסיבות שבהן המבקשות נמצאו במתחם אשר נסגר על ידי הרשויות בגין דליפת האמוניה, ומשכך סבר בית המשפט כי קיימת אפשרות סבירה ששאלת הנזק בגין פגיעה באוטונומיה תוכרע לטובת חברי הקבוצה, באשר "...ניתן להניח כי כל מי שנחשף לידיעה בדבר דליפת חומר מסוכן כאמוניה ונכח באזור (ההדגשה במקור – ג.ג) שנסגר לתנועה על ידי הרשויות, חש רגשות שליליים, חשש לבריאותו וכיוב' ונגרם לו נזק לא ממוני"(ס' 70 להחלטה), משמע, בבסיס הקביעה עומדת המסקנה בדבר חשיפתם האפשרית של חברי הקבוצה למזהמים בגין הימצאן באזור אשר נסגר על ידי הרשויות בשל דליפת האמוניה, פעולה שיש בה משום ראיה נסיבתית לנוכחות מזהמים באותו אזור, שלא כבענייננו, כאשר לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי לחשיפת המבקש וחברי הקבוצה הנטענת למזהמים (יוער, כי על ההחלטה האמורה הוגש ערעור אשר טרם נדון).

על כן, נדחית בקשת האישור.

להלן: נושאי המשרה; ולהלן יקראו כלל המבקשים יחדיו: הנתבעים), לפי פרט 6 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק או חוק תובענות ייצוגיות): "תביעה בקשר למפגע סביבתי נגד גורם המפגע" (להלן: בקשת האישור).

במוקד בקשת האישור עומדות שתי טענות עיקריות: האחת, עניינה בהשלכה והטמינה שלא כדין של כמויות גדולות של פסולת המיוצרת באתר "משואה" שבבעלות ורידיס (להלן: אתר משואה) בשטחים פתוחים ובשטחים חקלאיים באיזור בקעת הירדן, ותוך המנעות מתשלום היטלי ההטמנה הנדרשים בחוק (להלן: פעולות ההטמנה); השנייה, עוסקת במפגעי ריח, זהום אויר, ליכלוך ומזיקים, אשר נגרמים כתוצאה מפעילותה של ורידיס באתר משואה ובאתר ההטמנה "טובלן" אשר ממוקם בסמוך לו. לשיטת מר צור, פעולותיה של ורידיס מהוות הפרה של מספר הוראות חוק, ועולות כדי ביצוע עוולות שונות, בהן: הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין); רשלנות, לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין; מיטרד ליחיד ומטרד לרבים, לפי סעיפים 44 ו-42 לפקודת הנזיקין, בהתאמה; ועשיית עושר ולא במשפט, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

לתמיכה בבקשתם, הפנו הנתבעים להליכים אזרחיים אחרים המתנהלים בעיניינה של ורידיס – האחד, שענייננו הליך גילוי מסמכים טרם הגשת תביעה נגזרת, לפי סעיף 198א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, בו הוחלט לעכב את ההליך, בהסכמת הצדדים, עקב החקירה הפלילית (ראו החלטה מיום 9.3.2023 בתנ"ג 58778-02-23.

בהחלטתו מיום 5.7.2023 הורה בית המשפט קמא למר צור להגיש את עמדתו ביחס לבקשה לעיכוב ההליכים, תוך שציין כי "על פניו יש טעם בהמתנה לתוצאות החקירה הפלילית. שהרי הדעת נותנת שמסקנות החקירה הפלילית עשויות לשפוך אור גם על התובענה דנן ובכך תסייענה בבירור הטענות" (פסקה 4 להחלטה).

על פי שיקול זה, כאשר קדומם המקביל של שני ההליכים מעלה חשש לשיבוש ניהולם התקין של ההליך הפלילי או של החקירה הפלילית, עשוי הדבר להוות טעם מספק לעיכובו של ההליך האזרחי (והשוו לע"א 8577/16 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונים, פסקה 13 (10.1.2017) (להלן: עניין פלונים), שם התקבלה עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה המשך קדומו של ההליך האזרחי במקביל להליך הפלילי יגרום לנזק בלתי הפיך להליך הפלילי.

...

טענתו המרכזית הייתה, כי בהינתן ההלכות המשפטיות בעניין, אין להיעתר לבקשה לעיכוב הליכים עקב קיומו של הליך פלילי מקביל, אלא אם זכותו של בעל דין באחד ההליכים עלולה להיפגע באופן "קונקרטי וממשי" כתוצאה מניהולם במקביל – פגיעה שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח בנסיבות העניין.

ברם, אין בידי לקבל טענות אלה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

סוף דבר: דין בקשת רשות הערעור להידחות, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.

סיכומי התובע התובע טען שתביעתו הוכחה במידה מספקת לפי מאזן ההסתברויות, לאחר שטענותיהם של הנתבעים קרסו במהלך עדותם ולאחר שהתגלה שפקיד ההסדר פעל שלא כדין בהיבטים שונים וגם עדותו קרסה.

ביחס לקיום הסככה של החניה, נטען שהנתבע נכח בעת שעדים אחרים מסרו שלא הייתה קיימת בעבר ולכן הבין שאינו יכול להמשיך לטעון זאת.

נטען שגירסתו התגלה כלא אמינה בעליל והוא הודה במרבית טענות התובע, לרבות גבולות מיסמך הרכישה.

נטען שחקירתו של פקיד ההסדר הראתה שבוצעה מלאכה רשלנית בהליך ההסדר, שלא הייתה צריכה להוביל לרישום הזכויות בשטח נשוא המחלוקת על שמם של הנתבעים 2 ו-3.

הנתבעת הפניתה לתקנה 18 לתקנות ההסדר זכויות המקרקעין (הליכי הסדר וסדרי דין) שכמתחייב בהוראותיה הואיל וכבר בשלב בירור התביעות נקבע קו הגבול הסופי בין חלקה 27 וחלקה 28 ועל רישום זכויותיהם של סמען ועבדאללה בחלקה 27 לאחר שהמציאו העתיק נאמן למקור מהצוואה, וכן קיום הצוואה על שם אביהם המנוח הרי שהחל מנקודת זמן זו לא עמדה יותר בפני התובע או מי מטעמו האפשרות להגיש תיזכורת תביעה ביחס לחלקה 27 שאינו על פי הגבול שנקבע בשלב בירור התביעות – אלא כאמור להגיש תיזכורת תביעה על פי הגבול הקיים כפי שנקבע ולאחר מכן להגיש בקשה לתיקון לוח הזכויות או ערעור על לוח הזכויות ושם להעלות את טענותיו ביחס לגבול בין שתי החלקות.

...

בנוסף, טענו הנתבעים 2 ו-3 שיש לדחות את תביעת התובע מאחר ומעולם לא היו לו זכויות בחלקה 27 או כל חלק ממנה.

מסקנה זו מייתרת את הדיון ביתר הטענות.

אשר על כן, התובענה נדחית.

התובע ישלם הוצאותיהם של הנתבעים 2-3 (יחד) ו-1 ו-4 (יחד) בסך 7,500 ₪ כל אחד.