המשיב טען כי בנגוד לטענת המבקש העבודות בנכס טרם הסתיימו במועד חתימת הצוו וכי רק ביום 20.2.2023 הן באו על סיומן.
בנוסף טוען המשיב, כי אין לעכב את ביצוע הצוו הואיל ולא הוגש תצהיר בעל מיקצוע לתמיכה בטענה כי "העבודה האסורה או השמוש האסור שלגביהם חל הצוו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו", כנדרש בסעיף 254ח(א) לחוק.
אמנם, נכון כי שטח החריגה משטח המחסנים המקוריים הנו קטן – כמטר (כעמדת המבקש) או כ-5 מ"ר (כעמדת המפקחת) – אך באופן יחסי לבינוי כולו החריגה אינה כה קטנה.
גם אם מוטב היה לו נרשם בצו שטח החריגה משטח המחסנים לפי ההיתר, אינני סבור כי קיים פגם לעניין זה. בכל הנוגע לתרשים, לא הוכח בפניי באופן מספק כי הוא אינו תואם את הבינוי (כאמור לא צורף תצהיר איש מיקצוע), אך גם לו כך היה אינני סבור כי מדובר בפגם חמור שמצדיק ביטול צו הריסה מינהלי.
טרם אתייחס לטענה לאכיפה בררנית, אשוב ואציין כי המבקש לא הגיש תצהיר איש מיקצוע ואף לא התייצב איש מיקצוע מטעמו לדיון, כנדרש כאשר מועלות טענות תכנוניות ולגבי השאלה אם הבינוי חוסה תחת תקנות התיכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע"ד-2014.
...
המשיב טוען כי על הבקשה להידחות על הסף, בהיעדר זכות עמידה, שכן המסמכים שצורפו לעניין זיקת המבקש לנכס (רק לאחר שניתנה החלטה המחייבת לעשות זאת) אינם מוכיחים כי המחסן מושא צו ההריסה הינו בבעלות המבקש.
סוף דבר
המבקש כשל בהוכחת איזה מהתנאים הנדרשים בסעיף 229 לחוק לשם ביטול צו ההריסה המנהלי מושא דיוננו.
לפיכך – הבקשה נדחית, להוציא לעניין הריצוף בתוך שטח המחסנים בהתאם להיתר המקורי ותקרת הגבס, אשר ניתן להותיר על כנם.
משלא נתקבלו מרבית טענותיו של המבקש ולאור החלטתי כי הצו לא יבוטל, כאשר נלקחה בחשבון העובדה שהמבקש הגיש תגובה נוספת מבלי שקיבל רשות לעשות כן, אני מחייב את המבקש בהוצאות המשיב בסך של 4,500 ₪.