בקשה להיתר עבודה לאחר פרישה - פקיד שומה חיפה

במסגרת כתב הסיכומים מטעמן, שבו המבקשות על עקרי טענותיהן, והוסיפו, כי לשיטת המשיב, הוא רשאי לבצע ביקורת נכויים בכל עת, ובמקרה דנן, גם לאחר פסק דין חלוט ולאחר שכל המסמכים שנתבקשו ע"י המשיב, הומצאו לו; המשיב, באמצעות הגב' בן חמו ("החוקרת המיתחזה", כהגדרת המבקשות בסעיף 48 לסיכומיהן), שנעדרת הסמיכה בדין, מבצעת קביעות לא חוקיות לפי סעיף 358 לחוק הביטוח הלאומי לאחר פסק דין או במקביל לבקורת נכויים, ומדובר בנוהל פסול הסותר כל דין; המשיב אינו מוסמך להפעיל הליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גביה), ובודאי שלא על סמך קביעותיה של הגב' בן חמו, כי אם רק בהתאם לאמור בסעיף 367 לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי רק השר עצמו רשאי למנות לעניין זה פקיד; בחקריתה בדיון שהתקיים בביה"ד, העידה הגב' בן חמו כי אינה מוסמכת להוציא קביעות לפי סעיף 358, שכן איננה פקידת גבייה ראשית; המשיב חב למבקשות למעלה מ- 3 מליון ₪ בגין זקנה וכן "הוכח כי בכל עת המשיב חב למבקשות מעל 90 מיליון ₪ בגין שירותי סיעוד ואין כל סיבה "לשלוף" חוב לכאורי ולא סופי ולבצעי עליו הליכי גבייה דראקוניים לפי פקודת המיסים הגביה" [השיבוש במקור – א.ש.] (סעיף 17 לסיכומי המבקשות).

מכאן, שקביעות שלא הוגשה לגביהן השגה, אינן בסמכותו של בית הדין; המבקשות לא צירפו כל מסמכים מהותים או אסמכתות לתמיכה בטענותיהם ולא פירטו את מלוא העובדות הרלוואנטיות ועל כן יש להותיר את הליך הגבייה על כנו; המשיב פרש את הרקע העובדתי שקדם להליך זה וטען בתמצית, כי בשנת 2012 החליט לאפשר למעסיקים לדיווח באופן ישיר למערכת הביטוח הלאומי באמצעות מערכות השכר המבצעות את ניהול משכורות העובדים והפקתם, וזאת חלף הדיעה פיזית למשרדי המשיב לצורך ביצוע פעולות הקשורות למשכורות העובדים.

המשיב ציין מספר הליכים משפטיים בהקשר זה שהמכנה המשותף להם הוא הקביעות השיפוטיות כנגד החברה הנ"ל בהליכים מול המשיב ומול פקיד השומה: ע"מ 61866-11-15 מועצה מקומית גדרה נ' פקיד השומה רחובות (11.03.18; ע"א 3479/18 מועצה מקומית גדרה נ' פקיד שומה רחובות/רשות המסים; ב"ל 26471-01-19 מועצה מקומית מעלה עירון נ' המוסד לביטוח לאומי; ע"מ 68374-09-16 מועצה מקומית מעלה יוסף ואח' נ' פקיד שומה חיפה (10.10.19); ב"ל (באר שבע) 55957-01-20 ברנד תעשיות בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (05.03.20); ב"ל (תל אביב) 70470-01-18 עונות מודל בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (01.04.20); ה"פ 60029-05-20 מועצה אזורית מעלה יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי וע"א 4933-08-20 מועצה מקומית מעלה עירון ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי (26.11.20).

מר חכם הודה, כי בנגוד לאמור בתצהירו, הוא לא צרף מסמכים כלשהם שיש בהם כדי להעיד על מצבן הכלכלי של המבקשות; הוא אף אישר, כי לא צורפה במסגרת הבקשה להליך זמני ערבות כלשהיא ונימק זאת בכך שהיקף העבודה של המבקשות מול המשיב נאמד בכ- 90 מליון ₪ ולכן אין בעיה אם המשיב רוצה לקזז סכום כלשהוא (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 23-24); כשנשאל האם ראה את התגובה שהגיש המשיב בתיק, השיב בשלילה; מר חכם גם לא זכר מתי הוגשה ההשגה ומתי הוגש התקן הזכרון הנייד (DISK-ON-KEY) ומה הוא הכיל; עוד לא ידע האם אכן המשיב חרג מהזמן שמוקצב לו לתת החלטה בהשגה, כפי שנטען בכתבי הטענות מטעם המבקשות.

...

לפניי בקשה דחופה מטעם המבקשות "להקפאת הליכי גבייה ובקשה לצו מניעת קיזוזים ופרשנויות אחרות". אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה, ולהלן אפרט את טעמיי.

אשר להכרעתי כאמור בפתח הדברים, החלטתי לדחות את הבקשה על ראשה וכל חלקיה, ולהלן נימוקיי.

סבורני, כי אין לעבור על כך לסדר היום, ומן הראוי שבית הדין יאמר את דברו בעניין.

אשר לשאלת ההוצאות – משמצאתי כי גם בקשה זו הוגשה ללא בסיס עובדתי או משפטי וללא תימוכין, אני מחייב את המבקשות, ביחד ולחוד, לשלם למשיב השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

לאחר שהוציא המשיב למערערת ביום 19.7.2012 צו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) לשנים 2010-2007 על סך של 3,782,233 ש"ח (כאשר מתוך סכום זה רק סך של 318,458 ש"ח לא היו שנויים במחלוקת) על בסיס שיעור ניכוי במקור של 30%, הגישה המערערת ערעור על השומה לבית המשפט המחוזי.

המערערת ביקשה להסתמך על כללי החשבונאות המקובלים כתימוכין לטענתה שמדובר בהנחה ולא בהכנסה, אך גם בהיבט החשבונאי אין ממש בטענותיה.

החריג לשעור המס הנ"ל הוא במצב שבו מקבל התשלום מציג "אישור בכתב מפקיד השומה כי ניהל פנקסים קבילים והגיש את הדו"חות", אולם בעניינינו המערערת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי בידי מי מהסוחרים אישור שכזה.

באופן זה, ניכוי המס נעשה על ידי המשלם מבלי שרשויות המס יצטרכו לנקוט בהליכי גבייה, תוך זקיפת התשלום לטובת הנישום (וראו: ע"א 8357/03‏ מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, פ"ד סא(3) 214, 244 (2006); ע"א 438/90 פקיד שומה, חיפה נ' הד הקריות בע"מ, פ"ד נא(5) 668, 685-684 (1997)).

וכך נקבע בסעיף: כל המשלם או האחראי לתשלומה של הכנסת עבודה לרבות חלק ממענק שנתקבל עקב פרישה או מוות, שאינו פטור על פי סעיף 9(7א), של הישתכרות או רווח שמקורם בהימורים, בהגרלות או בפעילות נושאת פרסים, כאמור בסעיף 2א, של סכום המתקבל עקב הוון קיצבה שאינו פטור על פי סעיפים 9א או 9ב, או של סכומים ותשלומים שחל עליהם סעיף 18(ב) והמהווים הכנסה בידי מקבלם או של הכנסה לפי סעיף 2(5), או של סכומים ותשלומים שחל עליהם סעיף 3(ה7), או של הכנסה חייבת שהעבירה קרן להשקעות במקרקעין כהגדרתה בסעיף 64א2 לבעלי מניותיה, או של תמורה כמשמעותה בסעיף 88, או של ריבית או דיבידנד או של כל הכנסה אחרת ששר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, קבעה לכך בצו, ינכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם מס באופן ובשיעורים שנקבעו; ואולם רשאי שר האוצר לקבוע לענין הישתכרות או רווח כאמור בסעיף 2א כי ניכוי המס יהיה כפי שיקבע, אף שלא בשעת התשלום ושלא מן הסכום המשתלם; הוראה זו חלה גם על המדינה (ההדגשות אינן במקור).

...

טענות נוספות כאמור, המערערת טענה כי יש לקבל את הערעור מאחר שבעבר קיבל המשיב את עמדת המערערת בסוגיה זו. נוכח האמור לעיל, אין צורך לדון בטענה זו. אומר רק כי בעניין זה וכפי שציין בית המשפט המחוזי, הלכה היא שכל שנת מס עומדת בפני עצמה ופקיד השומה אינו כבול להחלטותיו בשנים קודמות (ע"א 4525/13 אחים דויטש תעשיות טקסטיל בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פסקאות 22-21 (17.8.2016)).

גם טענה זו אינה דורשת הכרעה נוכח התוצאה, אך אציין כי גם לו היה נדחה הערעור, דינה היה להידחות ולו מפני שמדובר בטענה אשר לא הועלתה על ידי המערערת בבית המשפט המחוזי, לא במסגרת נימוקי הערעור ולא בסיכומיה.

סוף דבר: אציע לחבריי כי נקבל את הערעור ונחייב את המשיב בהוצאות המערערת בסך של 30,000 ש"ח. השופטת י' וילנר: אני מסכימה.

בית הדין האיזורי לעבודה חיפה ע"ר 60742-12-19 09 נובמבר 2020 לפני: כב' השופטת איריס רש נציג ציבור (עובדים) גב' ורד קאופמן נציג ציבור (מעסיקים) מר מנחם פלג המערער ג'ורג' נסור ע"י ב"כ: עו"ד מרואן מויס המשיבה המסיע איתי בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד רועי גמליאל פסק דין

בתקופה שבין מועד פרישתו של המערער באגד ועד לתחילת עבודתו במשיבה, המערער עבד במקום עבודה נוסף.

ובתקנה 10 נקבע כי "פקיד השומה רשאי להורות שניכוי המס לפי תקנות אלה יוקטן או יוגדל, הכל לפי הענין, אם מסיבה כלשהיא נוצר או עלול להווצר עודף בתשלום המס או גירעון בתשלומו עקב ניכוי המס, בין כתוצאה מתשלום משכורת או שכר עבודה מאת מעביד אחד, בין כתוצאה מתשלום משכורת או שכר עבודה מאת יותר ממעביד אחד ובין כתוצאה מכך שלעובד יש הכנסה חייבת אחרת, או מכל סיבה אחרת, והמעביד חייב לקיים כל הוראה כאמור.". כאמור, על התקנות נטל המס בגין העבודה הנוספת חל על העובד ופתוחה בפניו הדרך לפנות לפקיד השומה ולבקש תאום מס, בין מראש, על ידי קבלת אישור ממנו אל המעסיק ובין על ידי מסירת מידע מראש על גבי טופס 101.

כך גם, במהלך הדיון המוקדם טען המערער כי הוא התבקש לסיים את עבודתו במשיבה עוד בטרם המועד המוסכם, לאחר שנימצא לו מחליף[footnoteRef:6], בעוד שבתצהירו הוא טען שבחודש ספטמבר 2014 הוא התבקש על ידי המשיבה לחזור לעבודה עד אשר ימצא לו מחליף והוא נאות לבקשתה לחזור לעבודה למשך חודשיים נוספים[footnoteRef:7].

...

לא מצאנו כי יש מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בקביעת שיעור ההוצאות.

לאור כל האמור, הערעור בקשר לפסיקת ההוצאות נדחה.

סוף דבר הערעור נדחה ברובו, למעט האמור בסעיף 23 לענין פדיון חופשה.

לפני הועדה מונחת בקשת המבקשת למתן היתר לפי סעיף 4(ג) לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969.

המבקשת עבדה בפקיד שומה בחיפה ברשות המיסים משנת 2017 ועד ליום 28.2.23, אז פרשה מהשרות הצבורי.

מי שפרש משירות הציבור וערב פרישתו היה נימנה עם סוג עובדים ששר המשפטים, באישור ועדת העבודה של הכנסת, קבע בתקנות לענין חוק זה בהיתחשב עם אופי תפקידם – לא ייצג אדם לפני עובד בשירות הציבור שהיה כפוף לו ערב פרישתו, ולא יבקש ממנו להעניק זכות לו עצמו ולצורך עסקו, בין בהסכם ובין כמעשה של רשות, כשההענקה מסורה לשיקול דעתו של אותו עובד; והוא, כל עוד לא עברה שנה אחת מהיום שבו פסקו יחסי הכפיפות.

...

בנסיבות הכוללות של בקשה זו, לאחר שנתנו את דעתנו לשיקולים מכאן ומכאן, מצאנו כי תקופת הצינון המתאימה היא בת 6 חודשים, שיימנו מיום סיום תפקידה של המבקשת ברשות.

" סוף דבר.

מצאנו כי יש לקצר את תקופת הצינון הקבוע בחוק כך שהמבקשת תוכל להתחיל את עבודתה במשרד דלויט ביום 28.8.23.

ביום 3/1/23 הוזמנה המערערת לשימוע אצל סגן פקיד השומה בחיפה בפניו פרשה טענותיה ואף הציגה את האסמכתאות שלעיל.

טענתה העיקרית של המערערת היא כי מדובר בשיקים שאינן ברי פרעון, ושסומנו לאחר בדיקת חוסנה הכלכלי של המערערת כשיקים שאינם מאושרים למתן הלוואה ולפיכך השיקים אינם עומדים בתנאי סעיף 4 לחוק הצמצום השמוש במזומן הואיל והעסקה לא יצאה אל הפועל.

באשר לפן תקינות ההליך, טוענת המשיבה כי למערערת ניתנה האפשרות לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני פקיד השומה, אף לאחר שמיעת הטענות בעל פה, ניתנה למערערת היזדמנות נוספת להציג תימוכין לטענותיה בעיניין נסיבות מתן השיקים במייל ורק לאחר מכן נדחה העירעור בהחלטה מנומקת.

כדי להגביל תופעה זו של מסירת שיקים ללא שם הנפרע נקבע בסעיף 4(א) לחוק צימצום שימוש במזומן כדלקמן: "לא ייתן עוסק ולא יקבל, במסגרת עסקו, תשלום בשיק בעבור עסקה או כשכר עבודה, כתרומה, כהלוואה או כמתנה, בלי ששם מקבל התשלום בשיק נקוב בשיק כנפרע או כנסב, לפי העניין". לפיכך, טוענת המשיבה כי קיים איסור על עוסק לתת או לקבל שיקים על החלק בכל סכום.

להוכחת טענה זו, ביקש פקיד השומה מהמערערת להציג אסמכתא לביסוס הטענה כי היתה עסקה שעמדה על הפרק וכן ביקש את דפי הבנק של החברה לביסוס הצורך במזומנים לאור קשיים פינאנסיים.

...

באשר לפן תקינות ההליך, טוענת המשיבה כי למערערת ניתנה האפשרות לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני פקיד השומה, אף לאחר שמיעת הטענות בעל פה, ניתנה למערערת הזדמנות נוספת להציג תימוכין לטענותיה בעניין נסיבות מתן השיקים במייל ורק לאחר מכן נדחה הערעור בהחלטה מנומקת.

לפיכך, אני סבורה, הן מלשון החוק והן מן האמור בפסיקה כי עצם נתינת השיק, ללא ציון שם הנפרע מהווה הפרה של סעיף 4(א) לחוק צמצום שימוש במזומן, שכן שיקים אלה עשויים היו לשמש לסחר משניתנו ללא ציון שם הנפרע.

לפיכך, אני מורה על דחיית הערעור.