בקשה להיתר מועדת התעסוקה לפיטורי חיילת מילואים

ע"ע 12869-06-14 רקע סעיף 41א(א1) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט – 1949 (להלן – חוק חיילים משוחררים) אוסר על פיטורי עובד "בשל שרותו במילואים, קריאתו לשירות מילואים או שרותו הצפוי בשירות מילואים... ואם פיטרו – בטלים הפיטורים". סעיף 21(א) לחוק זה קובע כי "אדם הטוען שחוק זה מקנה לו זכויות ושזכויותיו אלה הופרו... רשאי תוך זמן המתקבל על הדעת לפנות לוועדת תעסוקה בבקשה שתפסוק בכל ענין הנוגע לזכויותיו האמורות". סעיף 23 לחוק קובע כי "על כל החלטה ועל כל צו של ועדת תעסוקה אפשר לערער לפני בית דין איזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 תוך עשרים ימים מיום מסירת ההודעה על ההחלטה או הצוו לתובע ולנתבע" (הדגשה הוּספה – א.א.).

] אם מר יובל בחן אפשרות להגשת ערעור והמתין לקבלת אישור משרד הבטחון לעניין הייצוג, "היה עליו להגיש באותו מועד וטרם חלוף המועד להגשת העירעור[footnoteRef:12], ערעור פורמאלי או בקשת ארכה להגשת ערעור. בקשה למתן ארכה המוגשת בדיעבד ורק במסגרת 'תשובת המערער לבקשה למחיקת העירעור' איננה מצדיקה מתן ארכה ובנסיבות אלה לא ראיתי להעתר לה". [12: הדגשה במקור – א.א.] לפי תקנה 125 לתקנות בית הדין, "ספק אם לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור" מכוח חוק חיילים משוחררים.

...

לאור המקובץ, ערעורו של מר דולאני על החלטת רשמת בית הדין האזורי לדחות את בקשתו להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה לעררים נדחה.

סוף דבר הערעור בעב"ל 33351-11-12 והערעור בע"ע 12869-06-14 נדחים.

אמנם התקבלה העמדה העקרונית כי בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הערעורים מושא הליך זה, אך לאחר בחינת המקרים הקונקרטיים של מר דולאני ומר יובל הגענו למסקנה כי אין מקום להאריך להם את המועד להגשת הערעורים האמורים.

בדיון מיום 17.12.17, סוכמו תביעות התובע, כדלקמן: התובע מבקש לעצמו את הסעדים הבאים: "הפרישי פצויי פיטורים". "פיצוי בגין אי הפרשות מלאות לפנסיה". "דמי חגים". "שכר בגין עמלות שלא שולמו בשנת 2014". "פיצוי בגין פיטורים שלא כדין". "פיצוי בגין פיטורים בנגוד לחוק חיילים משוחררים". נדון בכל אחת מתביעותיו של התובע, לאו דווקא על פי סדרן.

סעיף 41(א)(ב) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט- 1949 קובע לאמור: "לא יפטר בעל מיפעל עובד בתקופת היותו בשירות מילואים אלא בהיתר מאת ועדת התעסוקה; ולענין שירות מילואים העולה על יומיים רצופים, לא יפטרו בלא היתר כאמור גם בתקופה של שלושים ימים לאחר תום שירות המילואים; לא תיתן הוועדה היתר לפי סעיף זה, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו שבשלהם יש להתיר את הפיטורים, ורק אם הוכיח בעל המפעל כי הפיטורים המבוקשים אינם בשל שירות המילואים; הוועדה תיתן את החלטתה, ככל הניתן, לאחר שתובא לפניה תגובת העובד." הסעיף אינו מטיל דוקא על התובע לפנות לוועדת התעסוקה.

...

מכאן שמדובר ברכיב שהוא חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, ודין תביעתו של התובע ברכיב זה להידחות.

אשר על כן, אנו סבורים כי התובע זכאי לפיצוי בגובה השתכרותו עד לתום שלושים ימים שלאחר תום שירות המילואים, ובמקרה זה עד ליום 15.9.14, קרי, כחודש וחצי נוספים (לפי שכר בסיס) ובסך הכל 8,625 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה הקטן בלבד.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין "אי הפרשות מלאות לפנסיה" בסך 23,100 ₪.

לפנינו ערעור על פי סעיף 23 לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה) , תש"ט - 1949 (להלן – חוק חיילים משוחררים) על החלטת ועדת התעסוקה מיום 3.9.2018 אשר קבעה, ברוב דיעות, כי המשיבה פוטרה בנגוד לחוק חיילים משוחררים ופיטוריה נעשו בשל שירות מילואים במהלך התקופה האסורה על פי חוק.

(ב) לא יפטר בעל מיפעל עובד בתקופת היותו בשירות מילואים אלא בהיתר מאת ועדת התעסוקה; ולענין שירות מילואים העולה על יומיים רצופים, לא יפטרו בלא היתר כאמור גם בתקופה של שלושים ימים לאחר תום שירות המילואים; לא תיתן הוועדה היתר לפי סעיף קטן זה אלא אם כן יוכיח בעל המפעל כי הפיטורים המבוקשים אינם בשל שירות המילואים; הוועדה תיתן את החלטתה, ככל הניתן, לאחר שתובא לפניה תגובת העובד".

כך כתב יו"ר הועדה עו"ד ערן גולן בחוות דעתו: "... אני סבור כי חובתנו להבהיר שאסור שהמגמה לשויון זה בין נשים לגברים בשירות צבאי, תבוא לידי רועץ בעת שהנשים מישתחררות לאזרחות, או אז – בהיותן נשים וחיילות מילואים הן נתקלות ביחס שלילי בשוק התעסוקה ובתפיסה מסורתית, ולפיה שרותה הצבאי של האשה מסתיים בשירות חובה, והן נאלצות לספוג הערות המטילות ספק במילוי חובותיהן האזרחיות כחיילות מילואים". וכן דבריו בסעיף 214 לחוות דעתו: "... אף עובדת או עובד המבקשים לתרום לבטחון המדינה אינם צריכים להיות מושפלים, או לחוות הערות מגדריות על רקע רצונם לשרת אותה, או להיות מפוטרים, או להיות מואשמים בהאשמות שוא, ובודאי לא כל אלו יחדיו כמו במקרה שלפנינו, וכולי תקווה שמקרה כגון זה לא ישנה בעתיד, או אז הסכומים שפסקנו בהליך זה הנם על הצד הנמוך". וחבר הועדה עו"ד רונן ליפשיץ כתב: "המדובר במקרה חמור וקיצוני, שלשמחתי טרם נתקלתי כמותו בועדת התעסוקה, של מעביד היוצא בריש גלי כנגד ערכים ונורמות העומדות בראש סדר העדיפויות של החברה והמדינה.....

...

לא מצאנו כי נפל פגם בשיקול דעת הוועדה בכל הנוגע לקביעת גובה הפיצוי.

סוף דבר החלטת הוועדה ניתנה כדין ולא מצאנו כי נפל בה פגם המצדיק את התערבות בית הדין.

משלא קמה עילה להתערבות בהחלטת הועדה מיום 3.9.2018, דין הערעור להידחות.

סעיף 41א לחוק חיילים משוחררים קובע איסור לפטר עובד אשר נקרא לשירות מילואים, ובסעיף 21 (א) לחוק, מוסדרת סמכות ועדת התעסוקה, כך: "אדם הטוען שחוק זה מקנה לו זכויות ושזכויותיו אלה הופרו (הנקרא להלן "תובע"), רשאי תוך זמן המתקבל על הדעת לפנות לוועדת תעסוקה בבקשה שתפסוק בכל ענין הנוגע לזכויותיו האמורות".

להשלמת התמונה אציין עוד, כי גם לו הנתבעת היתה מבקשת היתר לפיטורי התובע בתקופה האסורה, ואף בהנחה – הטעונה הוכחה- כי לועדה קיימת, בכל מקרה ובנסיבות כלשהן, סמכות להעניק היתר פיטורין למפרע- לא היה ניתן היתר לפיטוריו, וזאת לא רק בשל הקשר בין הפיטורין למילואים, שלדידי הוכח, כמפורט לעיל, אלא גם משום שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים לפיטורין בתקופה האסורה, כדרישת סעיף 41א(ב) לחוק, ואף לא הובהר על ידי הנתבעת כלל, מדוע היה צורך לפעול לפיטורי התובע בחפזון כה רב בסמוך לאחר סיום שירות המילואים; מדוע הזמן שהוקצה לתובע ממועד מסירת מכתב הזימון לשימוע לעצם שיחת השימוע עמד על שעות בודדות; ומדוע לא ניתן היה, למצער, להוציא את התובע לחל"ת חלף פיטוריו" (סעיפים 74-75 להחלטת הועדה).

...

לטענת המשיב יש לדחות את הערעור ולהעלות את סכום הפיצוי, מהנימוקים הבאים: קודם לערעור זה המערערת לא העלתה טענות בדבר חישוב שכרו הקובע של התובע, שחושב לפי בסיס שכר בסך 13,500 ₪.

משכך, שוכנעתי כי אין להידרש להן, כדי להימנע מעיוות דין.

אשר על כן מתקבל הערעור שכנגד, ועל המערערת לשלם למשיב פיצוי בשיעור חמש משכורות, תחת הפיצוי שנקבע.

סוף דבר הערעור על החלטת ועדת התעסוקה נדחה.

בהמשך לכך, ובהתאם להוראת סעיף 21 לחוק, הגיש המערער תביעה לועדת התעסוקה (במחוז ירושלים) באמצעות הסיוע המשפטי המסופק על ידי משרד הבטחון (על פי הוראת משרד הבטחון מס' 62.03 "סיוע משפטי לחיילים בשירות מילואים שפוטרו מעבודתם" שעודכנה לאחרונה ביום 6.2.2019, להלן – הוראת משרד הבטחון).

בשולי הדברים הוסיף המערער, כי הפער בין מועד מתן החלטתה של ועדת התעסוקה ובין המועד בו ביקש לראשונה הארכת מועד להגשת ערעור עליה נבע, בין היתר, מהקפאת ההליכים בה הייתה המשיבה מצויה, ומכל מקום "יש להתגבר על כשלים פרוצדוראליים בנסיבות שהמהות מחייבת זאת...". מנגד, המשיבה טענה כי המערער זנח את תביעתו במשך 7 שנים והשתהה באופן קצוני בהגשת בקשתו להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת התעסוקה, על אף שסעיף 23 לחוק חיילים משוחררים קובע במפורש מועד קצר לעניין זה (של 20 ימים בלבד).

...

בנוסף, אין לומר כי החלטת בית הדין האזורי מושא בקשת הביטול שהגיש המערער, אכן ניתנה "במעמד צד אחד", באופן המאפשר את ביטולה, אך מחמת שהמערער לא הגיש תגובה לתשובת המשיבה לבקשה משום שזו, לטענתו, לא הומצאה לו. לטעמנו המילים "מעמד צד אחד" אינן הולמות מצב דברים זה. שכן, הגם שבית דין זה אימץ מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, את ההסדר שהיה בתקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (אשר פקעו ביום 1.1.2021), לפיו זכאי בעל דין מגיש בקשה להגיב לתשובת המשיב לבקשה (ראו: בר"ע (ארצי) 29351-01-15 עלי אבו גריבאן - יצחק מנדל (14.4.2015)), ומשלא ניתנה לו הזדמנות לעשות כן הרי שנפגעה זכותו הדיונית, הרי שבענייננו, מהותית לכל אחד מן הצדדים כבר ניתנה הזדמנות לשטוח טענותיו במסגרת הבקשה או התגובה לה. כך, הנזק הדיוני המסוים שאירע למערער אין כדי להפוך את החלטת בית הדין האזורי לכזו שניתנה במעמד צד אחד.

על יסוד כל האמור לעיל, אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 4.8.2022, וביתר שאת על ההחלטה מיום 30.3.2021.

סוף דבר הערעור נדחה.