בקשה להיתר להקים מעלית האמורה להתחבר ליחידת דיור

התובעים טוענים כי הוטעו לחשוב שהיא דיירת מוגנת ומכל מקום כי הוברר שאין ברשותה חוזה דיירות מוגנת שיעיד על כך. עוד הם טוענים כי גם אם תוכר כדיירת מוגנת הרי שהיא בצעה הפרות שיש בהן כדי להקים עילות לפינויה מהדירה.

עוד הם משיבים כי מסיפורים שעברו במשפחתם ידוע להם כי לפני עשרות שנים פנה ראש העיר המנוח של תל אביב לסבם ובקש ממנו לאפשר בניה בקומת העמודים כדי לשכן שם את מישפחת שומר בית הערייה וכך נעשה טרם הקמת המדינה.

הבנייה הבלתי חוקית של הנתבעת מפריעה בבניית המעלית.

לפי דברי עורך דיני, היא כן דיירת מוגנת, אבל יכול להיות שבבחינת הדקדוקים, המונח 'דיירת מוגנת', יכולה גם להיות, איך אומרים, ללא אישור חוקי.

מכלל האמור ובכלל כך התנהלותם של התובעים במשך השנים, בהן לא מחו כנגד החזקת הנתבעת בדירה, וביתר שאת משום שקשה להלום מצב דברים בו מאן דהוא יותיר במצבת נכסיו דירה (ברחוב ביאליק בתל אביב) המשיאה תשואה מוגנת בלבד, במשך שנים, על סמך הנחת שוא אותה לא טרח לבדוק בעצמו, אני מסיקה כי הנתבעת הנה דיירת מוגנת מקורית בדירה, וכי רכשה בה את זכויותיה ביחד עם בעלה לשעבר, בעת נישואיהם.

האישה תמשיך לשלם את דמי השכירות כסדרם לבעל הבית, ה"ה ישפה אבנר ו**** ולאחר הגט תהפוך לדיירת מוגנת יחידה בדירה.

תוצאת האמור אני דוחה גם את כלל טענות התובעים בעיניין זה. חיבור לצנור המים הצבורי של הבניין מלבד צירוף תמונות לתצהיר התובע (ת/1) לא הוכיחו התובעים כי בוצעה היתחברות כאמור.

...

סוף דבר הנתבעת היא דיירת מוגנת מקורית בדירה.

התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

עוד התברר לתובעת כי בין רמ"י לבין הנתבעים 1-4 הייתה מחלוקת נוכח עמדת רמ"י, שלא הסכימה לאפשר לנתבעים 1-4 לעבור בשטח המופקע כך שנמנעה אפשרות להיתחבר לתשתיות הנמצאות בשטח המופקע, דבר שהיה גורם לאובדן 11 יחידות דיור ומאפשר לבנות רק עשר יחידות דיור ועוד שלוש יחידות דיור בשטח של רמ"י. התובעת השקיעה מאמצים רבים וממון רב לפיתרון הבעיה והציעה תוכניות להחלפת שטחים.

חרף האמור לעיל, החליטה התובעת להיתקשר בחוזה האופציה ואורן היתרברב בפני בן ציון כי הוא אינו דואג ויש לו ניסיון וקשרים לרוב ברמ"י. בהתאם לחוזה האופציה, התחייבה התובעת להכין תכנית העמדה של יחידות הדיור שברצונה להקים על המקרקעין ולהמציא לחתימת הנתבעים 1-4 בקשה להיתר בניה להקמת 20 יחידות דיור (ומעלה) צמודות קרקע, כאשר היא מוכנה להגשה לועדות התיכנון.

...

התובעת תשלם לנתבעות 6-7 (ביחד) שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ התביעה ת"א 6246-10-13 אני מחייב את התובעת לשלם לבן ציון בגין תביעה זו סך של 907,442₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בנוסף, תשלם התובעת לבן ציון את סכום האגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם.

כמו כן, תשלם התובעת לבן ציון שכר טרחת עורך דין בסך 75,000₪ (בנוסף לשכ"ט בגין דחיית התביעה, המוזכר לעיל).

נטען כי כשנתיים לפני הגשת התביעה התברר שהנתבעים היתחברו למערכת הביוב ללא אישור התובעים וללא הסכמתם.

טענו, כי התובעים הקימו את צנור הביוב, בתקופה שהנתבעים היו בחו"ל בתוך שטח החנייה של הנתבעים מבלי לקבל רשות וזאת בדרך של מחטף.

בבקשה לתיקון פרוטוקול ביקשו התובעים: "שורות 13-14 לפרוטוקול ימחקו ובמקומם יאמר כי עלות התקנת מערכת הביוב הנה 30,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, וכי הצעתו של האינסטלטור בני זולן שהוגשה לתיק משמשת ראיה לעלות". בשורות 13-14 לפרוטוקול, אותן מבוקש למחוק, נרשם כדלקמן: "ידעתי איפה יחידת הדיור שלי תהיה, לכן עשיתי הכנה לביוב אצלי וזה עלה לי לפני 23 שנה כ- 30,000 ₪. אין על כך ראיות". ביום 2.9.19 המבקשים ביקשו לתקן את הבר"ע שהוגשה כך שהיא תתייחס גם להחלטת בימ"ש קמא מיום 27.8.19 במסגרתה נדחתה בקשתם לתיקון הפרוטוקול.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות העירעור להדחות.

...

לאחר עיון בבקשת רשות ערעור הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתגובה, וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות ניתנת רק במקרים חריגים, עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, זאת בשל טבעם זה של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של הסכסוכים.

ב) באשר להחלטה בבקשה לתיקון הפרוטוקול: מדובר בהחלטה דיונית הנוגעת באופן מובהק לניהול ההליך, מסורה לשיקול דעת הערכאה הדיונית וערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות מסוג זה. בימ"ש קמא ציין מפורשות כי הדיון זכור לו ולאחר שעיין בטיעוני הצדדים בעניין, הגיע למסקנה כי פרוטוקול הדיון משקף את שנאמר בדיון.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

במסגרת ההסכם התחייבו דיירי הבניין, ביניהם התובעים, להעביר לידי הנתבעת את מלוא זכויות הבניה ברכוש המשותף, וזאת בתמורה למה שהוגדר בסעיף 1 להסכם כ"עבודות הבעלים": עבודות לשפור וחיזוק הבניין, ובכלל זה הכנת תכניות וטפול בכל הקשור והכרוך בקבלת היתר בניה לביצוען; בניית ממ"ד בשטח של 12 מ"ר בכל אחת מדירותיהם של דיירי הבניין (להלן: דירות הבעלים); הרחבת כל אחת מדירות הבעלים בשטח של לפחות 25 מ"ר; בנית מרפסת זיזית בכל אחת מדירות הבעלים בשטח של לפחות 12 מ"ר; התקנת מעלית והקמת גינה; שפוץ חצוני ופנימי של הבניין, לרבות חפוי מחדש של הקירות החיצוניים של הבניין באבן.

הנתבעת, מנגד, תהיה רשאית לבנות ארבע יחידות דיור נוספות שיועברו לבעלותה, אותן תוכל למכור בשוק החופשי (להלן: דירות היזם).

באשר לחיבור לתשתיות, ציין כב' השופט פרידמן כי ישנו חיבור גז לכל דייר שמבקש להיתחבר, אולם הנתבעים לא התחייבו לחיבור גז עפ"י ההסכם.

לעניין המחלוקת בין הצדדים ביחס למשמעותו של המונח "לכל תקופת הפרוייקט", ביחס לחובתה של הנתבעת לשלם לדיירים דמי שכירות, קבע כב' השופט פרידמן, כי "למצער, באין הגדרה ברורה וחד משמעית [של המונח האמור - ט.מ.], אין לומר כי תמה חובת התשלום וכי יש להשקיף על הפרויקט כמי שהסתיים, כל עוד לא תמו העבודות בדירת המבקשים, וכל עוד לא תמו עבודות בבניין המאפשרות להם מגורים בדירתם. לכל הפחות אין להשקיף על העבודות בדירה כמי שתמו, כל עוד לא חוברה כדין חיבור של קבע לתשתיות - וחיבור כזה מניח כתנאי הכרחי מתן טופס 4. לכן ברור שעבודה על דירה אינה מסתיימת בטרם מתן טופס 4." (עמ' 12 להחלטה).

עיון בהסכם מלמד, כי אין בו קביעה פוזיטיבית לפיה הפרוייקט כרוך בהוצאת הדיירים מדירותיהם; אין גם קביעה הפוכה: בסעיף 7.17 להסכם נקבע, כי הבעלים ו/או מי מטעמם עשויים להמשיך ולהתגורר בדירותיהם במהלך ביצוע הבניה; בסעיף 6.16 אישרו הבעלים כי ידוע להם כי צפויים להם אי נוחות ומטרד במשך כל תקופת הבניה, וכי הם לא יהיו זכאים לכל פיצוי או תשלום בגין כך. האם ניתן ללמוד מסעיפים אלו, כפי שמבקשים הנתבעים ללמוד, כי חובת תשלום דמי השכירות חלה רק לתקופה המוגבלת והמסויימת בה תבצע הנתבעת את העבודות בדירות כל אחד מהבעלים, תקופה בה ייאלץ כל דייר לצאת מדירתו? לטעמי, התשובה לכך שלילית.

...

בסופו של דבר קיבלו התובעים את דירתם באיחור של למעלה משנתיים.

לאור כל האמור לעיל, וכיוון שהתובעים העמידו את סכום הפיצוי בגין מרכיב זה על 15,000 ₪, אני פוסקת להם סכום זה במלואו.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני פוסקת לתובעים את הסכומים הבאים: פיצוי בגין האיחור במסירה: 148,866 ₪ תשלום דמי שכירות: 36,586 ₪ פיצוי עבור הנזקים לדירה: 4,983 ₪ עגמת נפש: 15,000 ₪ סך הכל: 205,435 ₪ בנוסף אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 30,000 ₪.

עולה מכל המפורט לעיל, שלעצם נסיבות ופרטי התאונה עצמה והמנגנון המדויק שלה, אין לנו אלא - 'עדות בעל דין יחידה' של התובעת עצמה, כשהסיוע בעדות העדים יכול להיות רק למצבה בתום ארוע הקריסה/נפילה.

אי-ידיעתה הסובייקטיבית הנטענת לסיבת אובדן שיווי המשקל, בנסיבות של מדרגות, היינו בנסיבות של ירידה של גובה כשבנה חגור לפניה, אין בה כדי להקים את התנאי האמור.

ועוד לענייננו מקובלת עלי תפיסתו של כב' השופט מנחם מזרחי באותו ענין, לפיה: "לטעמי, אמנם לא הייתה חובה להתקין במדריגות מעקה עם בנייתם, אך כאשר הן משרתות את הציבור לצרכי מרפאת הנתבע 2, היה עליו לבצע את ההתאמה הנדרשת, אף מעבר ללשון החוק שבתקן, כדי לעמוד בסטאנדארט של היתנהגות סבירה ובלתי רשלנית". בעניינינו ביניין בן 24 דירות שבו מתגוררים דיירים מכל הגילאים, לרבות בני שמונים ומעלה, שמשתמשים במדריגות הללו ברמה היום יומית [עמ' 192 לפרו'].

בענין ע"א 608/87 נחושתן מעליות בע"מ נ' ד"ר שושני ואח' (פורסם; 24.11.1992) נדחה ערעור מתקינת המעלית, כשבית המשפט מבהיר: "הוראות בטיחות המפורטות בתקנים מאושרים, מטבען שהן כלליות. ביסודן נועדו ליתן ליצרן הנחיה כללית באשר לסיכונים אפשריים ובאשר לאמצעי זהירות ומנגנוני ביטחון שיצרן סביר חייב לנקוט בהם, אך זאת ולא מעבר לכך. יצרן הלמד בתהליך היצור, העונה על הכללים שבתקן, כי בכל זאת נותר סיכון מסויים שאינו זוכה להגנה, אינו רשאי להעלים עין מכך. שומה עליו לנקוט באמצעי זהירות נוספים. מעבר לאלה המפורטים בתקן, כדי להתגבר על הסיכון הקיים ולסלקו. עמידה עוורת בכללי התקן לא תשחרר את היצרן מאחריותו בנזיקין אם השאיר במודע במוצר שסיפק לציבור, סיכון של הפגעות". המומחית מטעם התובעת מפנה לכך שעלות הקמת מסעד יד נוסף היא נמוכה יחסית, מה שמלמד שבנסיבות ענייננו הועד היה גורם אפשרי יעיל למניעת הנזק - בעלות נמוכה מהנזק שיכול להגרם על פי תוחלת הסיכון ליפול בעת השמוש במדריגות הנדונות [ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498; ע"א 3521/11 עו"ד **** וגנר נ' מזל עבדי, סז(1) 84; ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכל שרף (פורסם; 14.06.2011)].

התובעת בקשה לברר עם המומחה הכיצד הוא איננו מתייחס בחוות דעתו ל"ספק שבר" בחוליה L3 שאותר בגבה, כשהיא מפנה למימצאי פיענוח הרדיולוגית של בדיקת MRI מיום 24.01.20, שהציגו, בין היתר: "... בצקת באספקט שמאלי עליון של גוף חולייה L3 עם מעורבות הפדיקל השמאלי בספק קו שבר בפדיקל השמאלי... שינויים נווניים קלים...". המומחה מבהיר בעדותו שהסתפק בהצגת המסמך בחוות דעתו מבלי להתייחס לתוכנו, באשר עיין בהדמיית ה-MRI עצמה ולא מצא שהיא מלמדת על קיומה של בצקת [עמ' 15 לפרו'] וגם לא על קיומו של שבר [עמ' 13-14 לפרו'].

...

ובכן, אינני נעתר לבקשת התובעת להורות על החזר בגין הוצאות ייצוגה בתביעתה מול המל"ל בגין התאונה הנדונה, באשר אינני מוצא כי לפי הדין היא זכאית לכך; כמפורט להלן.

סוף דבר אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת סך של 98,175 ₪.

עוד ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 22,973 ₪, וכן – יישאו הנתבעים בהחזר האגרה ששילמה התובעת בנדון ובהחזר הוצאות המומחים השונים מטעמה בנדון (לפי חשבוניות), הכל - בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.