בקשה להיתר להוספת קומה לבית כנסת בירושלים

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 58026-12-16 עמותת בית עזריאל ואח' נ' עירית ירושלים מספר בקשה:5 לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר התובעות/המשיבות 1. בית עזריאל 2. בית הכנסת בני אהבה ירושלים הנתבעת/המשיבה עריית ירושלים באי-כוח התובעות (המשיבות): עו"ד אלי וילצ'יק, עו"ד דודי הלפר באי-כוח הנתבעת (המבקשת): עו"ד רונן טיב, עו"ד ענת צימרמן פסק דין

כך בין השאר, חל עיכוב בבניית גני הילדים שכאמור, תוכננו להיבנות בקומה הראשונה.

עם זאת הוסיפו, כי אף אילו ניתן היה לתקוף את ביטול ההקצאה ואת ביטול חוזי החכירה בדרך של תקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מינהליים, הרי שלטענתן, אין בכך כדי למנוע מהן לבחור בדרך של תקיפה עקיפה (בג"ץ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים (11.08.2008).

פרט 8 בתוספת הראשונה של חוק זה, מגדיר את עינייני הרשויות המקומיות אשר הדיון בהם מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ובכללן "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים" (סעיף 8(א)).

...

אולם מאחר שכאמור, נושא חוזי החכירה ושאלת תוקפם נובע מנושא בטלות הקצאת המגרש, ממילא עולה המסקנה שנושא ביטול ההקצאה הוא הדומיננטי.

לכן מאליה עולה המסקנה כי בית המשפט המוסמך להידרש אל התובענה הוא בית המשפט לעניינים מנהליים, בהיותו הערכאה המוסמכת לדון בתובענה התוקפת את החלטת ראש העירייה בדבר בטלות ההקצאה.

אין בהחלטה זו משום נקיטת עמדה לעניין טענה זו, אולם משנטענה, נראה כי לא יהיה זה נכון להיעתר לבקשתה החלופית של הנתבעת.

בהמשך המכתב צוין כך: "...העבודות המתבצעות כרגע נעשות ללא היתר בניה כנדרש בחוק ומסכנות את מתפללי בית הכנסת בקומת הקרקע. אנו מבקשים בכל לשון של בקשה להפסיק את העבודות ולחדשם רק עם היתרי בנייה ובלווי פקוח הנדסי צמוד ובהגנה על מתפללי בית הכנסת בזמן עבודות הבניה שנעשים בגג.

שלישית, לטענת העותר, בפס' 8 למכתבה של האדריכלית בן שמחון ממחלקת שימור מבנים בערייה מיום 18.3.2018, נקבע במפורש כי: "אם הפיתרון שייבחר מצריך בניית שורות אבן נוספות מעל הקיר הקיים, דרוש לשם כך היתר". לדברי העותר, במסגרת הדיון שהתקיים בבקשתו לצוו מניעה זמני בבית-משפט השלום בירושלים, אדריכל השימור מטעם המשיב 4 אישר בחקירתו כי נוספו שורות אבן מעל קיר הבניין בקומה העליונה, תוך הגבהתו ב- 40 ס"מ. לשיטת העותר, הדבר עומד בנגוד חזיתי לאימוּר במכתבה של האדריכלית בן שמחון ממחלקת שימור מבנים בערייה בדבר הצורך בקבלת היתר בנייה בעיניין.

...

בנסיבות אלה, ומטעמים עליהם עמדתי בהחלטתי מיום 11.5.2018, קבעתי כי דין הבקשה לצו ביניים להידחות.

מנגד, המשיבות 1-3 והמשיב 4 טענו כי דין העתירה סילוק על הסף מן הטעמים שפורטו בתגובותיהם.

אמנם, סמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים לדון בענייני תכנון ובניה לפי פרט 10(א) הנ"ל מסויגת בכך שהיא אינה משתרעת על פרק י' לחוק התכנון והבניה שעניינו "עבירות ועונשין". ואולם כבר נפסק כי בכך אין כדי לשנות מן המסקנה לפיה עתירה שעניינה בהפעלה או באי הפעלה של שיקול-הדעת המינהלי בנוגע לאכיפה או להעדר אכיפה לפי חוק התכנון והבניה, מצויה בגדרי סמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים (ראו: בג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121, 131-132 (2002); בג"צ 2515/10 אורון נ' ממשלת ישראל, פס' 4 (16.5.2010)).

ההכרעה בפסק-דין זה אינה נובעת מגלגול "תפוח לוהט" כלשון העותר, אלא מן המתחייב בהתאם למבחני הסף להפעלת ביקורת שיפוטית בבית-משפט זה. סוף דבר נוכח הטעמים שפורטו, אני סבורה כי דין העתירה במתכונתה הנוכחית להימחק על הסף, וכך אני מורה.

]השופט נ' סולברג: עניינה של עתירה זו, בבקשת ועד עדת הבבלים בירושלים []להורות על ביטול ההליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האיזורי בירושלים, בעיניינו של ההקדש הצבורי ע"ש רחל (ג'חלה) כהן ז"ל ברחוב דוד ילין 36 בירושלים.

מתפללי בית הכנסת, הוסיפו קומה עליונה על גבי שתי הקומות הקיימות, שאותה בנו מנדבותיהם-הם ומכספי תרומות נוספות שאספו.

בהחלטה מיום 11.1.2015 קבע בית הדין הרבני הגדול, בין היתר, כי לא ניתן לערער על סמכותו של בית הדין הרבני האיזורי.

...

לכאורה, משמצאנו שטענת חוסר הסמכות לא נטענה בהזדמנות הראשונה, ידינו כבולות; סעיף 15(ד)(4) מגביל את אפשרותנו ליתן צו לבתי הדין הדתיים במצב דברים שכזה.

אשר לשאלה אם סמכות זו היא יחודית או מקבילה, נחה דעתי כי מדובר בסמכות יחודית.

כאמור בפסקה 17 לעיל, סוגיה זו לא נדרשה לשם הכרעה בשאלה אם היתה לבית הדין סמכות לדון בענייני ההקדש, אולם יש בה כדי לחזק את המסקנה, כי החריגה מסמכות בענייננו היא מהותית ויורדת לשורש העניין.

עוד טענו המבקשים, כי עוד בחודש ספטמבר 2015 הם קיבלו הודעה בהתאם לסעיף 149 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק), לפיה הגיש אגף חינוך חרדי בעירית ירושלים, לוועדה המקומית לתיכנון ובניה של עירית ירושלים, בקשה להיתר שמהותה "שימוש חורג מבית כנסת לגן ילדים" (נספח ב' לבקשה).

בהקשר ליחסים ביניהן, טענה המשיבה 4 כי בינה ובין המשיבה 1 נערך הסכם שימוש המאפשר לה לקיים פעילות חינוכית בקומה התחתונה של בית הכנסת, בזמנים בו השמוש במקום קטן.

כנזכר לעיל, המשיבות הוסיפו וטענו כי עצם קיומם של מקרקעין אחרים באזור המדובר המיועדים ממילא לפעילות חינוכית, יש בה כדי לפגוע בתום לבם ובנקיון כפיהם של המבקשים שממילא "נגזר" עליהם כאמור לגור בקירבת מוסד חינוכי, על כל המפגעים המטרדים ואי הנוחות הכרוכים בו. בהקשר זה אשוב ואדגיש, כי לא הוברר די הצורך, במסגרת הליך זה, היכן בדיוק מצויים מקרקעין אלה, מה מרחקם המדויק מבתי המבקשים ומה בדיוק אופי הפעילות המתוכננת שם. מכל מקום, אין בקיומם של מקרקעין אחרים המיועדים לפעילות חינוכית כדי להכשיר פעילות ללא היתר במקרקעין נשוא בקשה זו, הגורמת לפגיעה ברווחת המבקשים ועל כן לא מצאתי כי עובדה זו יש בה כדי להעיד על חוסר תום לב או נקיון כפיים מצד המבקשים.

...

אין בידי לקבל את טענות המשיבות בדבר "הנוהל" או "הנוהג" בעניינים אלה, לפיהם, כך נטען, למעשה לא אוכפת העיריה את הדין במקרים אלה וכי התחלת פעילות ללא היתר היא בבחינת הכרח בל יגונה.

גם בת"א (מחוזי ירושלים) 3029/01 פדהאל ג'אן לוק נקש נ' חדווה בן יוסף (28.6.2001) נקבע, כי: "הפסיקה יצרה איזון בין האינטרסים השונים: כאשר הבניה נעשית עפ"י היתר כדין, יש צורך בפגיעה ממשית מאוד בבעל המקרקעין על מנת לזכות בסעד של הריסה. כאשר הבניה נעשית שלא כדין, די בפגיעה קלה בנוחיות או בהנאת בעל המקרקעין כדי לזכות בסעד של הריסה". בענייננו שוכנעתי, כי המבקשים אכן חווים, לכל הפחות, "אי נוחות" ופגיעה ברווחתם ובאיכות חייהם, בפעולת גן הילדים בסמוך לביתם.

סיכומם של דברים העולה מהאמור לעיל הוא כי דין הבקשה להתקבל, כמפורט להלן.

העותרת מוסיפה כי בניית המקוואות גררה עלויות גבוהות מעבר למתוכנן, שבהן נשאה העותרת (למעט הישתתפות של 50,000 ₪ מצד הערייה, טענה שהעירייה חולקת עליה), ומכל מקום נוכח קושי תקציבי, שימשה קומת הכניסה את המתפללים עד אשר ייבנו קומה א' וקומה ב' עבור בית הכנסת.

בהתייחס לבקשת העותרת נרשמה ההערה הבאה: "במיגרש קיים בית כנסת של המבקשת. הבקשה היא להשלים את בניית שתי הקומות העליונות במבנה בכפוף לחידוש היתר הבנייה. בנוסף העמותה מבקשת להאריך את הסכם החכירה." להפתעת העותרת, אף ששתי הקומות הנותרות יועדו לבניית בית הכנסת, והליך ההקצאה, שבו נקטה הערייה, היה מבחינתה 'פרוצידורה טכנית בלבד', המשיבה היתנגדה להקצאת גג המבנה לעותרת (נספח 10 לכתב העתירה, נספח יב לכתב התשובה מטעם הערייה).

דרך הילוכה של העותרת, שהשתתפה בהליך ההקצאה החדש, אך לאחר שתוצאתו אינה התוצאה המקוה, היא מבקשת לחלוק על חוקיותו של ההליך - אינה יכולה להיתקבל (ר' לעניין זה עת"מ 61457-03-21 בית כנסת ותלמוד תורה בית יוסף וציון נ' עריית ירושלים, פסקה 14 (21.11.2021) והשוו בעינייני מכרזים לבג"צ 126/82 טיולי הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התחבורה, פ"ד לו (4) 44, 48 (1982), עע"מ 7357/03 רשות הנמלים נ' צומת מהנדסים תיכנון תיאום וניהול פרוייקטים בע"מ, פ"ד נט(2) 145, 166 (2004), עע"מ 8359/11 מלכה אנגלסמן ושות' משרד עורכי דין נ' משרד האוצר אגף החשב הכללי, פסקה 16 (5.7.2012)).

...

להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אולי להחלטה זו. מהות הדיון לפני ועדת ההקצאות לא מצאתי כי נפל פגם במסקנת ועדת ההקצאות להמליץ על הקצאת גג המבנה למשיבה, לא כל שכן פגם המצדיק התערבות בהמלצה זו. בעניין זה מקובלת עלי עמדת העירייה והמשיבה מטעמיהן.

מסקנה זו יפה גם באשר לטענות הנוגעות למסד הנתונים, ובעיקר להצגת מספר החתימות שהציגה העותרת.

באשר לטענותיה האחרות של העותרת, העתירה נדחית.