בקשה להיתר דלת יציאה לגינה

בנוסף נעשה כסוי כל הגדר ביוטה, ניפתחה דלת יציאה לגינה ובדירה נוספת הותקנה גדר מתכת ויוטה עם השכנים, הותקן שער כניסה ממתכת, נעשתה יציקת בטון וריצוף בחלק ניכר מהדירה, הותקנה פרגולה קבועה ממתכת, אשר קורתה באסכורית, ניפתחו שתי דלתות יציאה לדירה, הוקמה חומה מבטון עם הגבהה מאסכורית ושער יציאה קבוע ממתכת; 6) בנין 13 - ניבנתה חומת בטון מבסיס לכל החצר, מעבר לקו בנין, ניפתח שער כניסה לדירה ממתכת, האסכורית הוגבהה לגובה 2.5 מטר, ניבנתה פרגולה קבועה על מלוא השטח וקירוי מלא של מלוא השטח.

6) מ-ה/9 עולה כי מתוך העבודות שתוארו לעיל, הבקשה היחידה להיתר הוגשה על ידי חברת פז גז לצורך הטמנת צוברי גז. ב"כ הנאשמים הפנה בסיכומיו ל-ת/12, בו נרשם כי הוגשו 4 בקשות להיתר/הקלה בבניינים, 3 בבנין 3 ו-1 בבנין 13 (זו שניתן לה היתר כעולה מ-ה/9) וכי רק 2 מהן נענו.

...

דווקא משום האמון המלא שאני נותנת בעדי ההגנה, מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי הוכח שימוש ללא היתר בעבודות 1, 2 ו-3, בהינתן הנתונים הבאים: 1) כבר במסגרת המענה הודו הנאשמים בשימוש בעבודה 2 ועבודה 3.

אולם, בהינתן כי נאשם 1 הוא הדומיננטי בביצוע העבירה, מי שביצע אותה בפועל ומי שהיה מודע לה, בהינתן כי מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה בסעיפים 57-59 לסיכומיו בדבר חשיבות אכיפת עבירות על חוק התו"ב וחשיבות הצורך לאזן בין האינטרס הציבורי המוגן בעבירות אלו לבין עוצמת הפגמים - לא ראיתי לנכון להורות על מחיקת כתב האישום גם נגד נאשם 1.

נוכח הממצאים והמסקנות שפורטו לעיל לא מצאתי לנכון לדון בבקשה בסעיף 65 לסיכומי ב"כ המאשימה להרשיע בעבירה נוספת של "בניה אסורה", בהתאם לסעיפים 243(ב) ו-243(ג) ל-חוק התו"ב. מעבר לכך שמקובלת עלי טענת ב"כ הנאשמים, כי בקשה זו הועלתה לראשונה בסעיף האחרון של סיכומי ב"כ המאשימה - מקובלת עלי גם טענת ההגנה לפיה לא ניתנה לנאשמים הזדמנות להתגונן מפני עבירה זו. העבירה יוחסה לנאשמים בכתב האישום המקורי - אולם לא מיוחסת להם כעת, בכתב האישום המתוקן, אשר מפניו התגוננו הנאשמים.

יש לדחות בקשה זו, שכן מקובלת עלי עמדת ב"כ הנאשמים בסעיפים 12 ו-13 לסיכומיו, כי הגנת הנאשמים התבססה במידה לא מבוטלת על השוני בין כתב האישום המקורי למתוקן, בו לא יוחסה להם עבירת "בניה אסורה", עליה העיד נאשם 1 ללא חשש, משום שסבר כי המאשימה "ויתרה" על עבירה זו. בקשת המאשימה להרשיע בעבירה זו, שהמאשימה עצמה למעשה מחקה מכתב האישום, יש בה כדי "להפתיע" את הנאשמים, לפגוע באופן משמעותי בהגנתם ושינוי זה לא אפשר להם "הזדמנות סבירה להתגונן" כדרישת סעיף 184 ל-חסד"פ [ראו והשוו, בשינויים המחוייבים, הניתוח של כב' הש' אינפלד ב-פרשת מלכה לגבי העבירה היחידה בה הורשעו המערערים שם].

התובעים ממשיכים וטוענים שהנתבע טען בפניהם שהגיש בקשה לשינוי היתר הבנייה כך שיוסרו הקירות, ייחשף החלק הכלוא מאחוריהם ותהיינה שתי יחידות דיור נפרדות.

סגירת הדלת בעיניין דלת היציאה מיחידת הדיור לגינה טוענים התובעים כי בשל אטימת פתח זה אין כניסה פרטית ליחידה אחת בקומת המרתף, שכן הדלת הקיימת שהנה בהיתר נימצאת ביחידת הדיור המושכרת.

...

כאמור לעיל, אני דוחה את הטענה לגופה ועל כן אין חשיבות לשאלה זו. עוגמת נפש התובעים תבעו 50,000 ₪ בגין הוצאות ועוגמת נפש וכן בגין דיור חלופי בעת ביצוע התיקונים.

אני סבורה כי יש לחייב את הנתבעים בפיצוי מסוים בגין עוגמת נפש, בעיקר משום שהנתבעים התכחשו למחויבותם למסור לתובעים בית תקין וראוי ואילצו אותם לעבור דרך ארוכה בדרך לקבלת פיצוי המגיע להם.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים את הפיצוי המוסכם בסכום של 210,000 ₪ וכן 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש ובסך הכל 230,000 ₪.

טענות הצדדים לטענת התובעים, הנתבעת ניהלה עמם מו"מ שלא בתום לב ולמעשה הטעיתה אותם עובר לחתימת החוזה כאשר התגלו אי התאמות משמעותיות בין המצגים שהוצגו במיפרט ובתשריט ביחס לשטח הגינה ובין מה שנימסר להם בזמן קבלת החזקה – פער של כ-80 מ"ר. פער זה נוצר עקב ביטול חלק מהגינה במקום שבו היתה אמורה להיות דלת יציאה מהדירה לגינה (והדלת הוחלפה בחלון) ובשל הצבת צוברי גז בשטח הגינה.

לאחר קבלת החזקה בדירה ולאחר בירור שערכו בערייה, הסתבר להם שהנתבעת מלכתחילה לא פנתה לרשויות התכנוניות ולא ביקשה היתר לבנייה, אלא שמשיקוליה שלה ערכה שינויים אשר תוצאתם היא שהוחסר שטח בגינת התובעים.

...

עיון בחוזה, בתשריטים ובנספח מוביל למסקנה חד משמעית שהתובעים היו מודעים לעובדה שטרם ניתן היתר בנייה ולהשלכות עניין זה. כאמור, בתשריט שצורף לחוזה צוין באופן ברור, בהיר וחד משמעי שמדובר בתשריטים ראשונים וכלליים המיועדים להדגמה והמחשה בלבד, כי הם אינם מחייבים, וכי התוכנית המחייבת והסופית היא זו שתופיע בהיתר הבנייה כפי שתאושר על ידי הקבוצה, מוסדות התכנון והעירייה.

מכלול האמור מוביל למסקנה שהתובעים לא הוכיחו שהנתבעת הטעתה אותם באופן כלשהו ומסיבה זו דין התביעה להידחות.

משלא ניתן להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעים אני דוחה את טענת התובעים גם בעניין זה. סוף דבר אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים בהוצאות לרבות שכ"ט עו"ד בסך 10,000₪.

כאשר שבה המתלוננת לדירתה ולא הצליחה לפתוח את דלת הכניסה האחורית, היא פנתה לדלת היציאה מהגינה ושם הבחינה בסורג העקור והבינה כי פרצו לדירתה.

באירועים דומים בהם הורשעו נאשמים בצרוף שתי עבירות אלו (התפרצות לדירה בכוונה לגנוב ובצוע גניבה) הטילו בתי המשפט מאסרים בצרוף עונשים נלווים: ברע"פ 1600/15 בועזיז נגד מדינת ישראל (27.04.2015), דחה בבקשת רשות ערעור שהגיש נאשם, אשר הורשע בבית משפט השלום לאחר ניהול הוכחות בעבירות שעניינן התפרצות לדירת מגורים בכוונה לגנוב וגניבה, בכך שניכנס לדירה דרך חלון המרפסת ממנה גנב מחשב נייד ומכשיר אייפוד.

לחומרה, אציין כי לנאשם עבר פלילי בין היתר בעבירות שעניינן איומים, תקיפת שוטר בתפקיד, הפרעה לשוטר בתפקיד, היתחזות כאדם אחר במטרה להונות ועבירות שהייה בלתי חוקית אליהן נלוו עבירות רכוש.

...

בהתאם לכללי הבניית ענישה, אני סבור כי מתחם הענישה לכתב האישום ת"פ 57741-01-19 נע בין חודשיים לבין 10 חודשי מאסר בפועל.

במצב דברים זה, אני סבור כי יש למקם את הנאשם במחצית המתחמים לאחר שהתחשבתי בכך שהנאשם נטל אחריות, הודה והביע חרטה, בגילו של הנאשם ובמצבו הבריאותי והנפשי.

אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 30 חודשי מאסר בפועל, אשר יחושבו מיום מעצרו, בניכוי כל ימי מעצר הנוספים בשני התיקים, אם היו כאלה.

התובעים טוענים, כי ביום בו עברו להתגורר בדירה, הגיע הנתבע ודרש, כי יסגרו את דלת היציאה לגינה, אשר אינה חוקית ואסר עליהם להניח את חפציהם ורכושם בגינה.

התובעים ביקשו מהנתבע לאפשר להם לסיים את המעבר, אולם ללא הועיל, תוך שהוא ובת זוגו אשר הגיעה למקום, צילמו את התובעים.

בשנת 2017 תוקן הסעיף פעם נוספת ובנוסחו הנוכחי, חל איסור פירסום ללא אישור בית משפט, של שמו של מאמץ או של מאומץ או כל דבר אחר, העשוי להביא לזיהוים, אלא אם ניתנה הסכמה לעניין הפירסום, ביחס למאומץ שהוא בגיר – הסכמת המאומץ או המאמץ, ביחס למאומץ שהוא קטין – הסכמתו של המאמץ ואם מלאו לקטין תשע שנים – גם הסכמתו של המאומץ, ובילבד שהפירסום לא יחשוף את שמו של ההורה הביולוגי או דבר אחר העלול להביא לזיהויו.

...

אני לא בדיוק הערכתי את זה. זה שהבנת שזה לא בסדר הבנת בדיעבד אבל אתה מסכים איתי שלבוא לכתוב במכתב מה שכתבת לגבי בנו המאומץ זה לא רלוונטי ליתר הטענות שלך במכתב הזה שאתה שוטח אותם בפני הדיירים? אני מקבל את זה. אפשר היה לכתוב בלי המאומץ אבל אפשר גם היה להגיד לי בלי המאומץ".

בע"א 7703/10 ישועה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.6.2014) צוין, כי "ספק רב" אם מקום בו קיים הסדר חקיקתי, "אשר לפי פרשנותו ויישומו מקנה הגנה על הזכות החוקתית, קיימת הצדקה להכיר בעילה עצמאית יצירת הפסיקה". סוף דבר בהתחשב בשיקולים ובטעמים שמניתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים 1 ו- 2 פיצוי בסך 7,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום.