בשנת 2003 יזמו המשיבים 4-3 (להלן: המשיבים) תכנית מתאר חדשה לחלקה 82 ובה שינוי ייעודו של הבניין מאיזור המיועד למגורים ל"מוסד" שישמש את הישיבה הפועלת במקום; קביעת קוי ביניין חדשים; והגדלת זכויות הבנייה ומספר הקומות בבניין (להלן: תכנית 9494).
בחלוף כחצי שנה יזמו המשיבים תכנית מתאר נוספת לאותה חלקה, שעניינה הרחבת קומת המרתף של הבניין ושינוי השמוש בשטח המחסנים לטובת חדר אוכל (להלן: תכנית 9494א').
דיון
המשיבים יזמו מהלך תיכנוני, שאושר על-ידי הועדה המחוזית בשנת 2005 כחלק מתכנית המתאר המקומית 9494, ולפיו הורחבו קוי הבניין שבבעלותם עד לקו הגבול עם החלקה עליה ניצבת דירת המערערים ("קו ביניין אפס").
באת-כוח הועדה המחוזית ציינה אף היא כי אי-סימון הפתחים בתשריט אינו מצדיק ביטול של התכנית המאושרת משום שמדובר לכתחילה בפתחים שנפרצו ללא היתר כדין ובהקשר זה הודגש על-ידה כי היתר כזה לפתחים אף לא יכול היה להנתן נוכח העובדה שתקנות ההיתרים אינן מאפשרות קיומם של חלונות על קו גבול החלקה (בהקשר זה ראו סעיף 2.23 בסימן ג' לחלק ב' של התוספת השניה לתקנות ההיתרים הקובע כי "לא ייבנה חלון בקיר על קו גבול צדדי או אחורי של נכס". על מטרתו של סעיף זה המיועד, בין היתר, למנוע מצבים של איטום אותם החלונות שעה שהשכן ירצה לבנות עד קו גבול החלקה ראו עע"ם 317/10 שפר נ' יניב, פיסקה 23 (23.8.2012)).
אין בידי לקבל טענות אלו וסבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי בנסיבות המקרה דנן, בו המערערים מבקשים לתקוף תכנית מתאר שאושרה על-ידי ועדות התיכנון ולבטל היתר בניה שניתן מכוחה, היה עליהם להבהיר בראיות משכנעות כי המכתב הנזכר במסמך הנתונים הכללים איננו מה שהוא נחזה להיות, משום שעל פני הדברים יש באמור בהקשר זה באותו המסמך אינדיקאציה לכך שהמערערים אכן ידעו בפועל על התכנית 9494 ועל הבקשה שהוגשה למתן היתר הבניה וכן לכך שניסו כבר אז במכתב ששלחו למנוע את הקמת הקיר המשותף על-פי התכנית.
...
עובדה זו בהצטברה אל יתר הטעמים המפורטים לעיל, נושאת אף היא משקל לחובת המערערים ותומכת בדחיית הערעור (ראו דפנה ברק-ארז עוולות חוקתיות 45 (1993); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי – עילות הסף כרך שני, 255 (2008); ראו והשוו: עע"ם 1789/10 סבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פיסקה 8 (7.11.2010); בג"ץ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ נ' שר-החקלאות, פ"ד טז(1) 20, 31 (1962); בג"ץ 6259/08 ירסקי נ' הרשות – מנהל האגף לרכב ולשירותי תחזוקה במשרד התחבורה, פיסקה 3 (28.10.2010); עע"ם 8354/04 האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה – ועדת המשנה לערעורים, פיסקה 13 (25.1.2006)).
לגישת המערערים היה על בית המשפט קמא להורות על חקירתם של מצהירים אלה ולעשות לצורך כך שימוש ב"סמכותו הטבועה", והוא שגה בהימנעו מעשות כן.
עתירה חלופית זו שהעלו המערערים אף היא דינה להידחות.
מסקנה זו הגיונה עימה ואין להתערב בה.
סוף דבר
בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור וכן אציע לחייב את המערערים לשלם לכל אחת מן המשיבות 1 ו-2 שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 10,000 ש"ח. כפי שפורט לעיל, התנהלותם של המשיבים 3 ו-4 אף היא אינה חפה מפגמים ועל כן אציע שלא לעשות צו להוצאות לטובתם בערעור.
