לטענת העותר, כשלוש שנים עובר למועד הגשת העתירה, הקים העותר שני מבנים חדשים בשטח המדרש, אשר נועדו לשמש כדירי צאן (להלן: המבנים).
בהמשך לכך, המשיבה 4, ועדת המשנה לפיקוח על הבניה (להלן: ועדת המשנה לפיקוח), קיימה דיון בעיניין המבנים, ובדיון התברר כי המבנים הוקמו ללא היתר בניה.
בבקשתו טען העותר, בין היתר, כי טעה בתום לב לחשוב כי המיגרש מצוי בשטחי B המצויים תחת השליטה האזרחית של הרשות הפלסטינאית, ולכן לא היה הכרח בהשגת היתר בניה לצורך הקמתם.
זאת, מן הטעם שנימצא כי המיגרש בו הוקמו המבנים מצוי בתחומי צו איסור בנייה אב/02/04 (להלן: צו איסור הבנייה), ולא צורף לבקשה אישור לקידום הליך רשוי ממפקד צבאי כמפורט בטופס 6 לתוספת הראשונה לתקנות.
עוד טוען העותר כי הסרוב לעכב את מימוש צוי ההריסה עד למתן החלטה בבקשות העותר הנ"ל מפלה את העותר ביחס לתושבים אחרים בגדה המערבית, אשר בנו מבנים ללא היתרי בניה וניתנה להם האפשרות למצות את הליכי האישור בטרם שננקטו כלפיהם הליכי אכיפה.
...
בנסיבות אלו, דין העתירה להידחות על הסף כבר מטעם זה, שהרי הלכה היא שבית משפט זה לא יידרש לעתירה מקום בו עומד לעותר סעד חלופי (ראו בג"ץ 4046/22 אלדיאפין נ' ראש המנהל האזרחי, פסקה 5 ( 7.11.2022); בג"ץ 5945/22 דיאפין נ' ראש המינהל האזרחי, פסקה 3 (7.9.2022); בג"ץ 248/22 נסראללה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדרה המערבית, פסקה 7 (25.5.2022)).
משנמצא כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, לא ראיתי מקום לדון ביתר טענות הצדדים.
סיכומו של דבר: העתירה נדחית על הסף וממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים.