בקשה להיתר בנייה לבית מגורים לבן ממשיך

בחוות דעתה של השמאית נורית ברנר (נספח 11 לכתב הערר) נכתב כי "מעיון בתיק בנין בוועדה אזורית מטה יהודה נמצא העתק מבקשה להיתר מתאריך 6.10.2000, שמטרתה הקמת 'בית מגורים לבן ממשיך ומחסן'. שטח בניה מוצע – 166.40 מ"ר, ממ"ד 10.9 מ"ר, איחסנה 82.1 מ"ר. הבקשה להיתר וההחלטה מיום 1.7.01 לא הומצאו לועדה.

...

אומנם בענייננו אין מדובר בשומה זמנית, אולם איני מקבל את הטענה בדבר חוסר הסמכות לתקן את הטעות בשומה המקורית.

לאור האמור, אני סבור כי אין לקבל את טענת העוררים, בדבר העדר סמכות לתיקון השומה ושלילת הפטור עליו הוחלט בשומות המקוריות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אציע לחברי הוועדה לדחות את הערר (למעט כמפורט בסעיף ג' להלן) ולקבוע כדלקמן: לא יוכר פטור ממס שבח בגין שתי הדירות שהוסבו.

סעיף 20(ד) להסכם מורה כי: "אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השמוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קיבל לכך את הסכמת המשכיר בכתב ומראש". סעיף 20(ה) להסכם מורה כדלקמן: " למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על פי חוזה זה כבר רשות לכל דבר ועניין." ובהמשך בסעיף 20(ה)(1) להסכם מורה כי "במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכיותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותרו בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכיותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת. באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה-1965". הינה כי כן, הזכות הנתנת לחבר האגודה, בעניינינו חמותו של הנתבע, היא זכות אישית, והיא ניתנת להעברה אך ורק בהתאם למתווה שנקבע בסעיף 20 להסכם.

הנתבע טען בסיכומיו, כי הוא העתיק את היקב לאיזור התעשייה הסמוך ביישוב דלתון, והגיש בקשה ללגיטימציה למבנה דיר כתוספת למחסן וסככה שהמנהל חתום עליה, ואשר אושרה על ידי הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה ביום 17.5.2012 (נספח 4 לתצהיר הנתבע ומוצג נ/1).

בעניינינו, המבקש לא הביא כל ראיה לסתור את קביעותיו של פסק הדין הפלילי, ולא ביקש את רשות בית המשפט לעשות כן. אין בבקשת ההיתר שצורפה כנספח 4 לתצהיר התובע כדי להוות ראייה שיש בה כדי לסתור את קביעות פסק הדין המרשיע שכן ההיתר לא ניתן לתובע עצמו, אלא לאגודה, והוא ניתן ביום 29.12.2011, דהיינו חודשיים לפני מתן פסק הדין המרשיע במשפט הפלילי ביום 16.2.2012.

...

אין בידי לקבל טענה זו. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 7.5.2013 עולה, כי בא כוח הנתבע מסר לפרוטוקול כי הוא מוותר על חקירת העד פבלו אספינו וביקש לחקור את העד נדב סויסה בלבד חקירה קצרה.

סוף דבר הנני מקבל את התביעה ומורה לנתבע או למי מטעמו כדלקמן: לסלק את ידו מהשטח המסומן במרובע האדום בתשריט שצורף כנספח ו' לתצהיר המפקח מטעם המנהל, ולפנות את השטח מכל חפץ ואדם, ולהחזיר את המצב לקדמותו.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

לפי ס' 19 (ג)( 7) להסכם המשבצת לאחר פטירת המתיישבים, אם יש מינוי מוקדם בסוכנות לבן ממשיך, הזכויות יעברו לו. זו מתנה עם התחייבות בלתי חוזרת, התובעים הסתמכו עליה, מצבם שונה לרעה, השקיעו כסף בבניית בית על קרקע שלא על שמם, לפי ס' 5(ב) לחוק.

ארבעה חלקים לו - הצהרה והתחייבות חתומה של ההורים למנות את התובעים כבנים ממשיכים, הצהרה והתחייבות חתומה של הבן ורעייתו שמבקשים ומסכימים למינוי, המלצה חתומה של אגודת המושב לאשר את המינוי, ואישור חתום של המינוי ע"י הסוכנות היהודית .

(( 30 (עם אישור תקוני פרוטוקול ע' 85-86 , 20.10.20 , ע' 31 ש' 18-20 ) בהליך הגירושין ביניהם, לאחר שהוגשה תביעה, הגיעו להסכם שאושר כפסק דין, כי מאחר ומונו כבנים ממשיכים במשק בשנת 1982 , התובעת תמשיך לגור בבית בו גרה כל השנים, ושניהם יירשמו כך בעתיד (לאחר אריכות ימים של האב), ויגורו שניהם במשק.

...

בנסיבות כאן, אשר לתיקון ההוראה בהתאם לרצונו של המנוח (קרי, מה היה מצווה אלמלא הטעות בעובדה), הרי שמכל שפורט עד כאן, עולה שלא היה משנה את התקופה שנקבעה בהסכם עליו חתמו בעבר (וקיימו בהתנהגותם), למגורים במשק "כל ימי חייה". על כן הוראה זו בצוואה תתוקן (באותו הסעיף בו הטעות, בס' א רישא), כך שבמקום "שנה", יבוא "כל ימי חייה". לסיכום, נוכח כל שפורט לעיל, נדחית ההתנגדות לקיום צוואת המנוח.

סיכום מכלל הנימוקים שפורטו, מוצהר בזאת, כי מינוי הבן הממשיך במשק (התובעים) על כנו, לא בוטל ולא נמצא לבטלו, ונדחית התביעה להצהיר כי הזכויות במשק לנתבעת.

ההתנגדות לקיום צוואת המנוח, נדחית.

ולפי דו"ח בנים ממשיכים נכון ליום 02.01.91 הנתבע אכן רשום כבן ממשיך מיום 31.01.82 (נספח 1 לכתב ההגנה מטעם הסוכנות היהודית) ביום 10.05.82 ניתן היתר בניה מטעם הועדה המקומית לתו"ב ***** לבניית ביניין מגורים חדש עבור בן ממשיך, בעלי ההיתר הם הנתבע ואישתו.

בבית המשפט לעינייני מישפחה נקבע כי לא הוכחה ידיעת והסכמת האם ועל כן אין תוקף למינוי האב בלבד, בבית המשפט המחוזי נקבע כי הנטל להוכיח את הסכמת האם מוטל על המבקש הטוען כי מונה לבן ממשיך בהסכמת שני הוריו.

כאמור מהמסמכים עולה שהאם הייתה מודעת לתהליך מינוי הנתבע ואף שתפה פעולה, חתמה על הסכם עם המנהל, הגישה בקשה להיתר בניה על בית הנתבע, בידיעה שהנתבע מוגדר בבקשות היתר הבניה כבן ממשיך, ידעה מה משמעות המונח בן ממשיך, וגם אם התחרטה בשלב מאוחר יותר והצהירה בפני בני המשפחה כי לא התכוונה למנותו כבן ממשיך אלא התכוונה להקנות לו זכות לבניית הבית בלבד לא עשתה דבר בעיניין זה ולא פעלה לשינוי המינוי.

...

סוף דבר התביעה לביטול מינוי הנתבע כבן ממשיך נדחית.

תביעת הנתבע לסילוק ידה של התובעת נדחית.

ההתנגדויות שהוגשו לצוואות ההורים נדחות.

בהסכם שנחתם ביום 3.12.96 התירו התובעת והמנוח לבני הזוג לבנות את ביתם בנחלה (להלן: "הסכם בניה"), וביום 19.12.96 אושרה בניית בית המגורים לבן ממשיך שניבנה על מיגרש בנחלה (להלן: "הבית" ו"המיגרש").

אמנם הסכם הבנייה אינו מעניק במפורש לבני הזוג זכויות במיגרש (ואף מותירה לתובעת ולמנוח את האפשרות למכור את הנחלה ולפצות את בני הזוג) ואולם טענת הנתבע שבהענקת הזכות לבנות במיגרש ולשימוש התכוונו התובעת ובעלה המנוח להעניק לבני הזוג גם את הקרקע נלמדת מהבקשה שהגישו לאגודה למנותם כבנים ממשיכים.

...

בנוגע לבחינת גמירת הדעת בהסכמי מתנה נקבע: "כאשר דנים אנו בעיסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה... נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת-הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה". [ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 597 (1998)].

מסקנה זו עולה בבירור מטענות התובעת בעצמה "כיום מאחר ובתה .. מתגרשת "מהנתבע", ברור לתובעת, כי יש לעצור את הליך הפרצלציה, והענקת המתנה "לנתבע"" (סעיף 27.4 לכתב התביעה).

סיכומו של דבר הוא שנדחית תביעת התובעת לביטול הסכם המתנה.