במרכז הדיון בעתירה לפני – השאלה האם בדין הוחלה על הבקשה לקבלת היתר לפי תמ"א 38, שהוגשה בנוגע לבית משותף ובו דירות העותרים, מדיניות הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה גבעתיים הנסבה על האופן (המכפיל) בו תחושב ותאושר תוספת יחידות במסגרת בקשה להיתר לפי תמ"א 38 ובהתאם לה, מקום בו מבוקש היתר לחזוק לפי תמ"א 38, תאושר תוספת יחידות במכפיל 1.8.
על יתרונותיה של תמ"א 38 ועל התמריצים הקבועים בה, עמד בית המשפט בעיניין דורפברגר כדלקמן:
"התמריצים הכלכליים אשר מוענקים במסגרת תמ"א 38, הנם שונים ומגוונים, וכוללים, בין היתר: תוספות בניה; הריסת הבניין והקמתו מחדש; הוספת זכויות בניה למגרשים פנויים שבבעלות היזם, או לבניינים אחרים הדורשים חזוק, ואשר מצויים במיגרש; ניצול זכויות בניה בבנייני מגורים, לשם הוספת דירות חדשות; אפשרות לחרוג ממספר יחידות הדיור, מספר הקומות, ומקווי הבניין הקבועים בתכניות החלות על המיגרש, ועוד (גדרון ונמדר, עמ' 39). מלבד חזוק הבתים מפני רעידות אדמה, ישנם יתרונות נוספים לבניה הנעשית במסגרת תמ"א 38, כמו: שיפור המראה החצוני של מבנים קיימים, תוספת ממ"דים, מרפסות, ומעליות. כמו כן, תמ"א 38 מהוה כלי תיכנוני להוספת יחידות דיור במרכזי הערים, שם קיימים, בדרך כלל, מבנים שאותם נידרש לחזק. בשל כך, מהוה תמ"א 38 גורם מרכזי בהתחדשות העירונית, ופתרון אפשרי למחסור הקיים בדירות למגורים, וזאת ללא צורך בהשקעת משאבים מהקופה הציבורית (גדרון ונמדר, עמ' 38; רע"א 1002/14 שומרוני נ' קופמן [פורסם בנבו] (9.7.2014) (להלן: עניין שומרוני))." (שם. בעמוד 18 לפסק הדין).
...
טענותיהם אלו של העותרים מתמקדות בחלק בהחלטת ועדת הערר במסגרתו פנתה הוועדה לבחון את המקרה הפרטני וקבעה:
"לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת נסיבות הבקשה, מספר הדירות טעונות החיזוק, ההשלכה של תוספת הדירות על הסביבה, לרבות העמסה על תשתיות ציבוריות קיימות וקיומן של בקשות נוספות מכוח התמ"א, השתלבות הבניין המאושר בבינוי המאושר בסביבה הקרובה, איכות הדירות המוצעות במסגרת הבקשה להיתר בקומת הכניסה, מצב הבניין והדירות נוכח הפסקת העבודות, לרבות הסכנה הנשקפת ממצב זה לדיירים ולסביבה, באנו לכלל מסקנה שאין להתערב בהחלטת הועדה המקומית לעניין היקף הזכויות, מספר הקומות ומספר הדירות, שיעמוד בסה"כ על 5.5 קומות ו-18 דירות. כמו כן אנו סבורים שאין להתערב בהחלטת הועדה המקומית, שדרשה שהפחתת הדירות תעשה על ידי ביטול דירות הקרקע. מקובלת עלינו טענת הוועדה המקומית שהדירות הנוספות המוצעות בקומת הכניסה, הינו דירות קטנות ביותר, ונחותות מבחינת איכותן באופן יחסי ליתר הדירות בבניין. לטעמנו, יש בהכרעה של הועדה המקומית ביחס לתוספת שטחי הבניה, מספר הקומות והדירות כדי להוות איזון ראוי בין האינטרסים הרלוונטיים בעניין, המביאה לתוצאה תכנונית ראויה וסבירה"
כאמור לטענת העותרים חלק זה בהחלטה לא נומק הואיל ואין במסגרתו פירוט – מלבד כותרות, בדבר הנתונים שנבחנו לכאורה על ידי וועדת הערר אשר, על אף ששימשו כביכול בסיס לקביעתה נותרו עלומים באופן שאינו מאפשר בחינתם ותקיפתם.
יפים לעניין זה, דברי בית המשפט העליון בבג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים, נב(1) 75, בעמוד 89 לפסק הדין:
"היעדר הנמקה הוא פגם בהחלטה. עם זאת, בדרך-כלל אין די בו, כשלעצמו, כדי שבית-המשפט יבטל את ההחלטה. כך, בין היתר, משום שבפני בית-המשפט מתגלים הנימוקים להחלטה, ובית-המשפט יכול וצריך לבקר את ההחלטה לגוף העניין. גם כאשר חובת ההנמקה מוטלת לפי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), הפרת החובה אינה פוסלת את ההחלטה, אלא רק מעבירה את נטל הראיה, בביקורת שיפוטית על חוקיות ההחלטה, אל הרשות המינהלית, להוכיח שההחלטה התקבלה כדין."
הנני סבורה כי החלת הכללים כפי שנקבעו על המקרה לפני יש בה בכדי להוביל לכדי מסקנה ולפיה החלטת ועדת הערר אמנם לא נומקה כדבעי ובשל כך, יש מקום להשיב את הדיון לוועדת הערר וזאת, על מנת שזו תפרט נימוקיה.
סוף דבר;
לאור האמור והמפורט אינני מוצאת לקבל איזה מטענותיהם של העותרים וזאת, למעט הטענה בדבר העדר הנמקה מספקת להחלטת ועדת הערר כפי שפורטה בסעיף 54 לעיל ומשכך, הנני קובעת כי הדיון יושב לוועדת הערר על מנת שזו תנמק החלק בהחלטתה אשר נקבע כי לא נומק כדבעי.
