בקשה להישפט באיחור על דו"ח ברירת משפט לאחר למעלה משנתיים

אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון, אשר איבחנה בין הליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות, לבין בקשה להארכת מועד להשפט בגין דו"ח. ראה רע"פ 1260/09 שלבי עאטף סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.09): "ניתן לראות איפוא כי כאשר בעבירה מסוג "בררת משפט" עסקינן, יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להשפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להשפט בגין מעשיו.

ראה גם רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11): "כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השהוי. המבקש נימנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות העירעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230).

במקרה זה לא השכיל המבקש להוכיח כי האיחור בהגשת הבקשה נובע מסיבות סבירות, שכן לא ניתנה סיבה הגיונית לכך שפנה לבית המשפט באיחור של למעלה משנתיים, ולאחר ששולם.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להשפט בגין עבירת קנס, שהינה בררת משפט.

המבקש טוען כי נודע לו אודותיו רק לאחר שקבל מכתב ממשרד הרשוי, כי עליו לבצע אמצעי תיקון בגין עבירות שונות, בניהן העבירה נשוא הדו"ח דנן, וזה היה הרבה אחרי לאחר המועד האחרון להגשת בקשה להשפט ולאחר שהוטלו סנקציות בגין דו"ח זה. המבקש מציין כי לאחר בירור מול מרכז פניות נהגים ארצי במשטרת ישראל (להלן: "מפנ"א"), התגלה לו כי הדו"ח שולם.

סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להשפט באיחור, ובילבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו". בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לידון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להשפט.

לכך, מצטרפת העובדה כי תצהירה של גב' שטרן מלמד כי המדובר בתצהיר לקוני אשר נחתם בחלוף למעלה משנתיים וחצי ממועד ביצוע העבירה, מבלי שצוין בו כיצד זוכרת הגברת שטרן שבמועד ביצוע העבירה היא זו אשר החזיקה ברכב או מהן נסיבות ביצוע העבירה, ולפיכך, משקלו נמוך מאוד (ראו לדוגמה: רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.18)).

...

המבקש מבהיר כי האיחור בהגשת בקשתו דנן הינו איחור הנובע מסיבות שלחלוטין אינן בשליטתו, תוך שטוען כי סיכויי הצלחתו גבוהים וכי דין הבקשה להתקבל כדי למנוע עיוות דין מובהק שנגרם לו על לא עוול בכפו.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לבקשה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות, והכל כפי שיפורט להלן.

לאור כל האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, נדחית.

בפני בקשה להשפט באיחור על דו"ח בגין עבירה מסוג בררת משפט מתאריך 07.12.2016.

המבקש הגיש את הבקשה להשפט רק ביום 10.3.19, למעלה מ- משנתיים לאחר מועד ביצוע העבירה.

על המבקש היה לעתור בבקשה להשפט מיד עם דחיית בקשתן לביטול הדו"ח. הגשת הבקשה להשפט כיום (10.3.19), כשנה ושמונה חודשים לאחר שהומצאה למבקש הודעת תשלום הקנס, ולכל הפחות שנה וארבעה חודשים ממועד שהמבקש עצמו מאשר כי נודע לו על הדו"ח (5.11.17), בהן נוהג הוא מנהג "שב ואל תעשה", עולה כדי היתנהלות חסרת תום לב מצד המבקש, אשר אף היא כשלעצמה מצדיקה דחיית הבקשה.

...

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מאפשר להישפט באיחור, מקום בו לא הוגשה בקשה להישפט במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה או אם מצא בית המשפט נימוקים מיוחדים אחרים, המצדיקים זאת ועל מנת למנוע עיוות דין.

באשר לטענת ההתיישנות לה טוען המבקש בסעיף 12 לבקשה, אין בידי לקבל טענה זו. אף לשיטתו של המבקש, לפיה המועד בו הובא לידיעתו דבר קיומו של הדו"ח נשוא הבקשה, ולכל המאוחר, הוא 05.11.2017.

לאור המפורט לעיל, לא מצאתי בבקשת המבקש טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד להישפט או כי ייגרם לנאשם עיוות דין, ועל כן דין הבקשה להידחות.

דינה של בקשה זו להידחות על הסף.

משדחה הבית המשפט את הבקשה להארכת המועד להישפט, ולא הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בגין הדו"ח הנדון, מתייתרת הבקשה, ודינה להידחות.

בבקשה לא צוינו התאריכים בהם נרשמו למבקשים הודעות הקנס, אולם מתגובת המשיבה עולה כי מדובר בהודעות קנס שנרשמו למעלה משנתיים עובר להגשת הבקשה.

על פי הוראת סעיף 230 לחוק – "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להשפט באיחור, ובילבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה) בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו", דהיינו – "אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה" (סעיף 229 (ה) לחוק).

בעפ"ת (ב"ש) 42904-01-14‏ ‏ אברהם מויאל  נ' מדינת ישראל ‏(10.6.2014, להלן: עניין מויאל)) בית המשפט המחוזי קבע, בנגוד לטענת המבקשים, כי בבקשה להארכת מועד להשפט בגין דו"ח בררת משפט, מושם הדגש על הסיבה לאיחור.

 וכן פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11) שקבע:  "... על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השהוי. המבקש נימנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות העירעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230).

...

מן הכלל אל הפרט – לאחר שקראתי את טענות המבקשים והמשיבה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלה, נוכח האמור לעיל, המבקשים לא הוכיחו את התנאים להארכת המועד להגשת בקשה להישפט והבקשה נדחית.

נוכח האמור לעיל כאמור – הבקשה נדחית.

לטענת המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להשפט משום שרק לאחרונה גילה אודות דוח זה לאחר שקבל הודעה מטעם משרד הרשוי בעיניין צבירת נקודות.

בקשה זו הוגשה בשיהוי ניכר - למעלה משנתיים וחצי ימים לאחר המועד האחרון להגשתה.

לעניין זה לא אפנה לדבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בעיניין דומה:   "בקשת המבקש לזנוח את הפרוצידורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תיתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות בררת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים" ((ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מ"י, פ''ד נז(6) 793, 800; רע"פ 7018/14 טיטלבאום נ' מ"י (30.10.14))".

ראו גם רע"פ 1307/20 זאב גורשניק נ' מדינת ישראל (נבו 15.03.2020)‏‏ : "שתי הערכאות קמא לא שוכנעו כי המבקש הגיש את הבקשה להארכת מועד להשפט באיחור בשל סיבות שלא היו תלויות בו ושמנעו ממנו להגישה במועד, כפי שקבוע בתנאי סעיף 229(ה) לחסד"פ. בית המשפט השלום קבע, כי "אין באמור בבקשה כדי להצדיק ולו ברמז מדוע לא הוגשה בקשה זו במועד הקבוע לכך בחוק". גם בית המשפט המחוזי (עפ"ת (מרכז) 32326-04-19) הוסיף וקבע: "הבקשה להארכת מועד להשפט הוגשה בשיהוי רב של שנה תמימה ... באופן ברור אין מדובר במצב שבו לא ידע המערער ולא היה עליו לדעת על הדו"ח". במקרה שם, נדון עניינו של מבקש אשר טען כי בנו נהג ברכב ואף שילם הקנס ללא ידיעתו.

...

אני דוחה את טענת המבקש כי לא ידע על קיום הדוח שכן הקנס בצד הדוח שולם על ידי אשתו וזאת ללא ידיעתו.

לאור האמור, הבקשה נדחית.