ב"כ הנתבעת 1 סיכם וטען, בין היתר, כי המצהיר מטעם התובעת התגלה כמי שאינו האדם המתאים למתן תצהיר מטעמה, שכן מחקירתו עלה חוסר בקיאות בעובדות, במסמכים ובתוכנם; כי מר זלצר הצהיר בתצהירו כי העובדות ידועות לו מתוקף תפקידו והן אף משותפות למיטב הבנתו עם העובדות שבבסיס תגובת הנתבעת 2 להכרה בהמצאה, ופירט עוד מדוע מר זלצר הוא האדם המתאים למתן התצהיר; כי ההליכים ניפתחו בנגוד לתניית הבוררות מבלי שניתן הסבר מדוע התנייה לא צוינה בכתב התביעה או בבקשה; כי בקשה לצוו עיקול היא סעד מדיני היושר; כי הונחה בפני בית המשפט חוות דעת של מומחה לדין האנגלי מבלי שהוגשה חוות דעת נגדית והתובעת אף לא ביקשה להגיש חוות דעת כאמור; כי היתיישנות שומטת את הבסיס לתביעה ולא ניתן להיתעלם ממנה, והתייחס גם לגופה של הטענה; כי בהתאם להסכם, בשונה מעיסקאות מכר אחרות, הסיכון והבעלות עברו עם הטעינה על האוניה וכל התשלום בוצע עוד טרם הטעינה, ולו היה מר רום נחקר, הוא היה מאשר זאת; שאין מחלוקת שלא נימסר שטר מטען, אולם הפנה לסעיף 3.1 ובפרט לסעיף 3.1.2 לתנאים הכלליים לעניין חלוקת הסיכון בין הצדדים; כי בנגוד לטענת ב"כ התובעת, אין דבר כזה תניית בוררות שאינה בלעדית; כי נסיון להגיע להסכמות בדבר החזר המקדמות בגין הסוג השלישי שלא יוצר אינו בגדר חוסר תום לב ומכל מקום התובעת היא זו שעליה לעמוד בדרישת תום הלב; כי אין מקום להתיר מתן סעד זמני לפי סעיף 16 לחוק הבוררות בהסתמך על הילכת מעדני אווז הכסף וכי מדובר בחוסר תום לב לטעון בקשות חלופיות מסוג זה בשלב זה; אין כל ראיה להכבדה צפויה על ביצוע פסק בוררות עתידי; כי יש ראיות לכאורה שהמטען הוטען על האוניה ויש מסמכים בעיניין זה ומידע חצוני בדמות דו"ח השמאי, וכי התובעת הגישה תביעה למבטחים בעיניינו.
תקנה 95(ב) לתקנות קובעת כך:
הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תביעה, רשאי בית המשפט לתת את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה.
כאשר הסעד הזמני הוא צו עיקול זמני, קובעת תקנה 103(א) לתקנות, כי "בתביעה לסכום כסף רשאי בית המשפט להטיל עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו או ברשות המבקש או ברשות מחזיק, ובתביעה לדבר שבעין רשאי בית המשפט לצוות על עיקול הנכס הנתבע, והכול אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצוו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין".
התקנות החדשות החמירו את הדרישות למתן צו עיקול זמני, ואין די בביסוס הכבדה כלשהיא, אלא יש צורך שאי מתן הצוו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.
עם כל הכבוד, איני יכולה לקבל טענה זו. המצג אותו הציגה התובעת בכתב תביעתה ובבקשה להטלת העיקול הוא מצג המתעלם מקיומה של תניית בוררות ומהסעיפים המחילים את הדין האנגלי על מערכת היחסים בין הצדדים, ובכך למעשה מסתיר אותם מבית המשפט.
...
מכל השיקולים האמורים, אני סבורה שהתובעת לא הוכיחה את יסוד ההכבדה כנדרש.
הרי התובעת יכלה לציין דברים אלה ולכפור בהם במסגרת כתב התביעה והבקשה, ואני סבורה שאי הצגתם בפני בית המשפט מלכתחילה מעיבה על תום ליבה של התובעת ומשפיעה על שיקולי היושר.
סיכום
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי על אף שמדובר בתביעה שאינה טורדנית ושיש שאלות הדורשות בירור מחד, אך היות שהתובעת לא הראתה שמאזן הנוחות נוטה לטובתה ולא ביססה כלל את יסוד ההכבדה וכן בשל שיקולי חוסר תום לב ויושר, מאידך, ובראי "מקבילית הכוחות", אני סבורה שיש מקום להורות על ביטול העיקול שהוטל על זכויות הנתבעת 1 אצל המחזיקה, וכך אני מורה.
